נסיך קטן שלי.
ספרי הילדות כבר אינם על המדף. גם הילדות איננה.
לפתוח ארון צריך. לא להכנס, לצאת. לצאת ולספר.
אולי הייתי אומר משהו על החמישיה המפורסמת ויוצא אל הגבעות הירוקות של הנוף האנגלי עם המנהרות והמרתפים המסתוריים והמגדלור המשקיף על הים הסוער. (ואינני יודע מדוע, אך בספרים ובמיוחד בסרטים, שום עולם לא משך אותי כמו הנוף האנגלי). אלא שהמראות נגנזו. המחילות ועליות הגג נחתמו.
ילדות הוחלפה בילדות.
הו, היכלי התמימות והתם, מה שהיה פעם, כשהדף היה לבן ונקי. נוסטלגיה. ואי אפשר לחזור ואי אפשר לשחזר. מדף הילדות פונה ונחתם בארון. ילדות שלי נחתמה והתחלפה בילדותי השניה. הספרים שהקראתי בקול עד שידעתי בעל פה כל תו ושורה. לא שקשה לזכור "בשמי ערב כחולים, בשמי ערב צלולים, שט ירח עגול ובהיר". ובעצם קשה. קשה לזכור. וכבר לא משנה אם אני אהבתי את הסיפורים של גמדצוב ואתה הכי אהבת את ברל'ה שחגג יום הולדת. רק, שהילדות שלי סרה הצידה מפני שלך. ושלך סרה. שהנוסטלגיה כבר לא יכולה להיות, כי אין תם ואין תמימות והיא לא מחסה בפני שום דבר. כי זכרון ילדות הוא דמעות, ואין עוד ילדות אחרת.
החיות המביטות מדפיה של ביאטריקס פוטר ממיסות את ליבי גם היום. אמא ארנבה חבושת שביס וסינר מבשלת לגוריה בעולם מושלם. עולם מוגן ובטוח עד אחרון הדפים הריקים. "לילה טוב ירח", "לילה טוב מסרק", "לילה טוב דף ריק".
והנסיך הקטן - עם שקט המדבר, עם הפרח חסר ההגנה, עם השועל המתגעגע והחול רך ומליון כוכבים מצטחקים - יכול גם היום להעלות דמעה בזווית העין. לא השתניתי. לא השניתי במאום. רק שאת הנסיך הקטן כבר אינני קורא.
אני רק מספר עליו.
והדמעה, כל דמעה, היא רק על נסיך קטן אחד.
הקטע הזה נכתב במסגרת הלימודים שלי. עניינו, חזרה לספרי הילדות שלנו, ומבעדם, אל הילדות עצמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
