אבא של עמר

באופן אלוהי כלשהו, חייהן המואצים של החיות חולפים מולנו, ואנו רואים אותם מינקות עד זקנה, מגוּרוּת עד סיום, מביטים מִגוֹבה על גלגול חיים. רק אצל חיות שימיהן קצרים אנו יכולים לחזות בגלגול הזה במלואו והזיכרונות מכילים את ימי החלב ואת הסוֹף הקומל כאחד, מה שאי אפשר, לעולם, אצל בני אדם כמותנו. כמה נורא להיות אלוהים בן אלמוות. זוהי קללת הזקנה. לקבור, לקבור, לקבור. להיות האחרון. בנוסף לריח הגוף המתבלה

אני יושב על הכסא הרחב, ליד המחשב, מרגיש חריקה קלה, תנודה, ואני יודע, חתולה כרגיל דלגה לכסא ומתיישבת מאחורי, ברווח שבין הישבן למשענת. עוד מעט תנסה להדחק קדימה. אני יודע שלא עוד. הידיעה שמשהו, מישהו, לא יהיה עוד לעולם, קורעת.

שארית. כמה פרקי חתול נכנסים לפרק אנוש אחד. חתול, חתול, חתול, חתול. אמא זקנה לא מכסה חמש חתולות זקנות. ילד אחד לא מכסה חתול אחד.

התמונות של חתולה כל כך חיות. מוצגות על המסך בגודל טבעי. כל שערה. חבל שאין לי כאלה תמונות של עמר. המאמץ הזה, לרוות מתוך תמונות קטנות שהפנים בקושי נראות, כמו חתול ניזון מפירורים. ואם מגדילים אותן מגלים שבלתי אפשרי לדלות יותר. ונשארים, והתאווה כולה בידיים.

לפרק זמן מסוים, המבט בתמונות חודר אל האַין, נמזג בו. אחר כך הזמן, והאין נמהל. או נמעך. נשארים דברים אחרים אבל האין הַרַפֶה לא מחזיק מעמד מול לחצם של החיים.

התמונות הגדולות, בקלוז-אפ, עם פרטי הפרטים,  סרטים עם תנועה (תנועה=חיים?) וקולות, כל כך משכנעים ששוב אי אפשר להשתכנע בקיומו של המוות.

הדפדוף באלבום התמונות מחיה תקופות. פרקים. המקומות, התחנות, ההרגלים שכבר השתנו, הימים שחלפו. זה יכול להיות עצוב אפילו אם כל הילדים התבגרו בעתם. אבל הרצף הזה יוצר נוכחות כל כך חזקה של העולם ההוא שנשאר, שהוא מנותק מהעולם הזה.

נזכרתי. חתולה אהבה מאד לחם. מושיט יד פנימה ומגרד, מגרד זכרונות שנשארו דבוקים לדפנות. נשמה חרוכה.

עמר כל כך רחוק.

בתמונה הזאת שלושה חתולים אוכלים. הארוחה מוגשת במפלס מוגבה, רחוק מהישג פיהם של הכלבים. חוק טבע קדמון כופה על כל החתולים להתיישב לארוחה בדיוק באותה תנוחה, באותה זווית, באותו מצג זנב. מימין שִיבָּה, הפרסית, באמצע פליקס הגנב, ומשמאל חתולה (זהו שמה ויש לבטא אותו במלעיל, כמו מטולה). התמונה צולמה לפני ששה חודשים בדיוק, ב- 26.9.2010. היום, אף אחד מהשלושה כבר לא בחיים. שיבה מתה בנובמבר. פליקס נעלם בפברואר. היום מתה חתולה. שלושתם מהמחזור של עמר. מככבים בעבודת השרשים שלו, בפרק על החיות שלנו, עם עוד כלבים שאינם, ואנשים שאינם. רק באפי עדיין כאן. בכל פעם, חשבתי, הרגשתי, רציתי לכתוב משהו, אבל משהו עצר, והפסקתי לכתוב. חתולה זה אחרת.

חתול קטן עם ציציות באזניים בשם חתולי-קקולי רץ לכביש ונדרס והלכנו לחפש חתול. באותם ימים רחוקים היה לנו חתול יחיד. את החתולים היפים ביותר אפשר למצוא באזור פחי הזבל של המעונות ליד דה-ז'ור בטכניון. עליתי לטכניון ואכן באזור דה-ז'ור היו כמה חתולים מאד יפים. פגשתי חתולה יפה וידידותית ושקלתי לאסוף אותה כשניגש אלי בחור אחד ואמר "עכשיו קשה למסור אותם". הוא התכוון שהם כבר גדלו, וכבר אינם גורים (וכעת אני נזכר שהיא הייתה אז בת חמשה חדשים), ואנשים לא ממש רוצים אותם. הוא גר במעונות של הנשואים והייתה להם חתולה שהמליטה (ואולי היו אלה חמישה גורים ולא חמישה חודשים). כמה גורים כבר נמסרו או הוזמנו, היה נדמה לי ג'ינג'י, ושחור, ואחד עם פרווה אפורה מנומרת יפה מאד, וחתולה שהיתה גם היא אפורה מנומרת. כך נפגשנו במקרה, הבחור שחיפש בית לגורים שבגרו ואני שבאתי לחפש חתול. שניני שמחנו. הוא השאיר לי את מספר הטלפון של המעונות ואמר שאם יהיה משהו אני יכול להתקשר ולבקש את פימה. גם אני השארתי את הטלפון. כמו שנהוג, הוא התקשר כעבור יומיים לדעת שהכל בסדר והחתולה מתאקלמת. עכשיו, כשהיא מתה מאוד רציתי להתקשר אליו ולספר לו. הוא בטח היה נרגש לשמוע. אבל איפה בכלל אפשר למצוא אותו? הרי עברו מאז תשע-עשרה שנה. חתולה, כבר שנים, הפכה סמל לאריכות ימים. עברה אתנו דירה, חיה בחצר, שוטטה בשדות, נעלמה לפעמים לימים שלמים, ושנה אחר שנה נראתה בדיוק אותו הדבר, בלי גיל, עם אותה פרווה ששיבה לא זרקה בה ואותם עיניים ירוקות צלולות.  

בחדשים האחרונים כשהחלה להחלש ולא יכלה עוד לזנק בקלילות אל אדן החלון נכנסה לגור בבית. שם ראינו אותה מקרוב, מתעייפת, מרזה, מתאיינת. החתולה הסיעודית שלנו קראנו לה. כל כך הזכירה את אמי בשנותיה האחרונות, במידתה הקטנה, בדעיכתה, בגיל המופלג ובציפיה שבכל זאת, עוד קצת. אמי שחלמתי עליה השבוע והיתה קטנה ורזה וכפופה, כמו חתולה.

כשמתה חתולה, נחתם פרק חיים. כשחפרתי היום באלבומי התמונות, ראיתי שם לרגע פרקי חיים שלמים שתמו. ראיתי את סופיותם של הדברים. ראיתי דלתות נסגרות.

פעם חזרתי מנסיעה של שבוע ואמרו לי שחתולה נעלמה, כבר שבוע שלא נראתה. ביום שחזרתי, חזרה גם חתולה. זה לא היה יותר מצירוף מקרים.