אחד הדברים הכי כואבים הוא איך בחלוף השנים, ודרך מרחבי הזמן, כבר אין חברים שזוכרים, כי הזכרונות עוד לא הספיקו לתפוח והם לא אפויים ומעולם לא הבשילו. החברים שהמשיכו הלאה, למצוא משמעות, ערמו ערימה גבוהה של חיים חדשים. כמה מקום נשאר לזכור את הילד ההוא שהיה פעם, וכבר לא בא לשום מקום? מה נשאר אחרי שהכל נשטף?
אני תמיד בודק את עצמי. מה נשאר לי ממי שהיה אז, בארץ הילדוּת שלי, ונשאר שם? דמות רחוקה ומעורפלת. פירור זכרון. רגע.
לכן, שלמה ארצי שימח לי נחמה קטנה. בטור בידיעות אחרונות, כשהביט בתמונת המחזור המצהיבה, זכר בצער את חווה לנדאו, כמעט חמישים שנה – "הכי חבל לי על חוה שלא הספיקה". הזכרון ההוא עושה משהו גם עבורי, למרות שחוה כבר הייתה בצבא, מה שמעיר קנאה קטנה - הרי בספירה הזאת כל יום קובע.
וכמו כדי להוכיח שאני טועה, באתר של עמר, שהיום מזדמנים אליו אורחים לעיתים רחוקות מאד, ומישהו כותב שם לעיתים רחוקות עוד יותר, פעם בחודשים ושנים, בדיוק היום, דווקא היום, הופיע אורח וכתב "כאחד שהעריץ את האתר בו ניהלת בילדותי נתקלתי בסיפור שלך...", וחשבתי שדווקא זכרונות ילדות נצרבים הכי עמוק.
תודה שלמה. תודה אורן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
