אבא של עמר

האנשים בראו את המכונות והמכונות הביאו את הרעש והרעש כאן ואין ממנו מפלט. כמעט בכל מקום ואתר התרגלנו לשמוע את רעש המכונות ברקע. המנועים והמאווררים והגלגלים מזמזמים ברחש קבוע סביבנו, וכבר חדלנו לשים לב אליהם. ומכונות המוסיקה, הרמקולים ומערכות הקול, מייצרות צלילים ללא מאמץ וללא התכוונות. משחזרות ומפזרות וממלאות את האוויר. כמעט תמיד הם סביבנו, נמהלים זה בקולו של זה, גוברים ומתגברים ואין שקט.

ובמקום ובזמן שהמנועים דוממים, והרמקולים שותקים משתרר השקט. מפתיע, לא רגיל, השקט חוזר אל האוויר שהתפנה מפני הרעש. ואז אנחנו כבר כן שמים את לבנו. השקט נשמע היטב. השקט כל כך מוחשי עד כי הוא מאפשר מקום גם לציוץ הציפורים. ציוץ הצפרים מופיע לפתע כמו כוכבים ביום, והוא רק מעמיק ומחבק את השקט. והשקט מחזיר אותנו אל עצמנו. יושב לו אדם עטוף בשקט ומוצא שם את עצמו.

ובתוך המון אדם, הדיבור והצחוק וקולות שיחה הומים, גם הם אוטמים את השקט. במקום בו עומדים אנשים, השקט הוא השתיקה. המון אדם כי ישתתק וייתן לדממה ולציוץ הצפורים לבוא אליו, יביא איתו השקט חרדת קודש. השקט, מוחשי ונקי עוטף את כולם, מחבר אותם, מתאם את כל הלבבות לפעימה אחד, מכוון את כל הנשמות לדממה אחת.

המון אדם שותק, עומד בדממה, ורק ציוץ ציפורים פה ושם, ושערי שמיים נפתחים, וקדושה באויר, ואין רעש בעולם שישווה לשקט הזה.

והאנשים עומדים דוממים, חסרי תנועה. מישירים מבט. רק תנועה קלה בפניהם מעידה את חיותם. עיניים ממצמצות, רוק נבלע, שפתים מתלחלחות. גופם, ראשם, נעים מעט בתנועה כמעט בלתי מורגשת.

רק המת המונח לפניהם דומם. בדממה מוחלטת, אף תנועה. לא נחיר רוטט, לא עיניים רואות, לא שפתיים. אף שריר לא זע. רק השיער עודו מתבדר ברוח. מדי פעם, עם הרוח, השיער מתגלגל על המצח.

עומד המון אדם בדממה, והמת מונח לפניו, והעולם עוצר לרגע. העולם עוצר וממתין, כמו מכונית הנעצרת לפני מעבר חציה, ונותנת לילד לחצות את הכביש. אחר כך המכונית ממשיכה בנסיעה, ושוב נשמע בעולם רעש המנועים.

את הכותרת מהפוסט הקודם – "עמר, אתה חסר" לקחתי מהסטיקר שהכנתי לעמר. הראשון שהגה את המשפט הזה ורשם אותו היה דווקא גולש מאתר ליונטוורק, חבר וירטואלי של עמר. אני שאלתי ממנו וביום ההולדת השמונה עשרה החלטתי להכין סטיקר ולחלק אותו לחברים. אחר כך, ביום השנה, הכנתי וחילקתי עוד סטיקרים למי שבא והשתתף.

מדי פעם, אני נכנס לבית של חברים, מגיע לחדר מסוים, ופתאום רואה את הסטיקר של עמר. או מכונית עם הסטיקר. זאת תמיד הפתעה. מיוחדת, ובהחלט נעימה. כאילו אני מגיע למקום ועמר נוכח שם. נעים לדעת שהוא נוכח בעוד מקומות.

במקום שהוא נמצא על הקיר אני יודע שהוא נמצא גם בלב.

שלוש מילים. זה הבן שלי.

ואין, ואי אפשר בשום צורה להביע במילים אהבה  רבה יותר.

העולם מתחלק לשלושה. האב, הבן ושאר העולם.

והאב מצביע על בנו ומשתף את שאר העולם, שידע - 

זה הבן שלי.

לרב בגאווה והלב מתמלא –

זה הבן שלי.

לעיתים מתוך חשש ודאגה  –

זה הבן שלי.

וגם בגעגוע של אבא מביט בתמונה ואומר –

זה הבן שלי.

משמיעה ראשונה, בילדותי, התאהבתי בסיימון וגרפינקל. עד היום לא חדלתי. בימים ההם, הכרתי שירים דרך הרדיו, משמיעה. לא ידעתי שמות אלבומים, ומה מופיע בהם. רק את השירים הכרתי. הרדיו כבר דאג לבחור ולהכיר לי את כל השירים השווים.

רק ממש לאחרונה למדתי ש “Wednesday Morning 3 AM” הוא שמו של האלבום הראשון, והוא נקרא כך על שם השיר בעל אותו השם שמופיע בו. את השיר הזה לא הכרתי בכלל. לא בימי הרדיו. נתקלתי בו לראשונה רק לפני כמה שנים, כשהעתקתי למחשב שלי אוסף שירים מחברה לעבודה. הופתעתי לגלות שיר שלא הכרתי, בעיקר משום שהוא ממש מקסים בעיני. לא יכולתי להתנתק מההרמוניה הקולית המיוחדת ושקעתי לתוכו שוב ושוב במעין מדיטציה.

כשעמר היה אמור להכנס לניתוח הראשון, שידענו שיהיה כרוך בכאבים עזים, חשבתי על השיר הזה. חשבתי שאם שוקעים לתוך הפלא שבשיר, שוכחים מהכאבים. בכלל, האזנה למוסיקה יכולה להקל ולהרגיע. כך החלטתי לקנות לו לקראת הניתוח נגן mp3. חשבתי שכך נוכל להכין שעות ארוכות של מוסיקה מרגיעה. עמר התלהב מהרעיון, אבל פחות מהמוסיקה. הוא ערך לעצמו אוסף של מוסיקה, קצת פחות שקטה, ולקח אותה עמו.

משך הזמן בנה לו כמה אוספים, פחות ופחות שקטים. בדרך לניתוח השני, צחק ונתן לי להאזין למטאל גרמני כבד שהיה מוקלט אצלו. בימים שאחרי אותו ניתוח, כשעמר שכב ביחידה לטיפול נמרץ, המכשיר היה אצלו, האזניות עליו, מנגנות את המוסיקה שבחר. קיווינו שהמוסיקה תצליח למצוא את הדרך פנימה ולהעיר אותו.

את האוסף שלו לא שמעתי מאז, אבל בכל פעם שאני מנגן את השיר ההוא של סיימון וגרפינקל, אני רואה את עמר, כואב לאחר הניתוח. השקט שבצלילים מתפשט בגופו כמו סם מרגיע, וחיוך עולה על שפתיו.

כשעמר היה כבן שנתיים, ניגנו בקלטת את השיר "מי אוהב את השבת – סבתא וסבא". עומר ניגש לארגז הצעצועים והביא משם בובה של סבא. זה היה עבורו סבא. הוא לא הכיר סבא אחר.

גם  אני הכרתי אותו רק שלוש עשרה שנה. גם אלה בקושי הספיקו. בימות השבוע היה אבא מגיע הביתה בשעה מאוחרת. הוא לא היה מכור לעבודה. הוא היה משוגע לדבר. כל ימיו המשיך את המלחמה בנאצים.

בתם המלחמה ההיא, עוד בטרם עלה ארצה, אסף סביבו את אותם לוחמים שכמוהו, נלחמו שם ונותרו נכים בגופם. כאן הקים את "ארגון נכי המלחמה בנאצים" והמשיך כל ימיו לנהל כמה מלחמות.

את המלחמה בשכחה. בכל מקום ובכל זמן לחם כדי שדבר לא ישכח ולא יעלם. בפרט, לא להצניע את הלחימה היהודית. למעלה ממליון יהודים שנלחמו בכל החזיתות – בגיטאות, ביערות ובצבאות הסדירים. אותם לוחמים נחושים שכן זכו לאחוז בנשק. אותם שנלחמו כמי שאיבדו הכל ואין להם מה להפסיד. אני זוכר בלילות ובסופי השבוע את אבא שוקד על ערימות של ניירות כתובים בכתב יד, מה שלימים הסתבר לי כאיסוף עדויות לוחמים שנאספו לסדרת הספרים "מול האויב הנאצי".

והמלחמה בסליחה. מי שחזר לעיירת מגוריו ומצא אותה ריקה וחרבה לא סלח. אני זוכר אותו מארגן ונוסע להפגנות נגד היחסים עם גרמניה. אני זוכר את התמונות מבמת הנואמים תחת השלט "לא נשכח ולא נסלח". אבא התנגד והפגין נגד השילומים מגרמניה, וכל ימיו סירב לקבל פיצויים כלשהם.

והמלחמה למען הנכים. להאבק ולעשות כדי שיוכלו לחיות ולהקים משפחות ולהתפרנס בכבוד. הוא סרב לקבל מתנת חסד. המאבק שהוביל היה שיכובדו הלוחמים במלחמה שקדמה להקמת המדינה. שיטופלו נכי המלחמה ההיא כמו נכי מלחמת העצמאות. באופן עקרוני התעקש שהטיפול בהם יהיה תחת הגג של משרד הבטחון ולא של משרד האוצר. המאבק הצליח. ב-1954 חוקקה המדינה את חוק נכי המלחמה בנאצים. הסיפורים המזעזעים הנשמעים בימים אלה, על ההתעמרות וההתעללות בניצולים, הוכיחו כמה צדק.

הנכים לא שכחו. לא אותו. שלושים שנה אחרי, עם הקביים והפרוטזה, עם המחלות וכובד השנים, הוסיפו החברים לעלות לקברו, לומר כמה מילים ותמיד לקנח בכוסית קוניאק. בכל שנה הם הולכים ופוחתים. הולכים ונעלמים.

לא היו לי הרבה שנים עם אבא. נפרדנו מזמן. פתאום אני חושב על זה שכל התמונות שיש לנו הן בשחור לבן. אני מנסה לעורר זכרון צבעוני, ואולי מצליח. אני מנסה להזכר בקולו ולא ממש מצליח. אבל נדמה לי שעדיין אני זוכר את הריח שלו. אם היינו נפגשים היום, הייתי מזהה מיד. הוא קיים בתוכי, ברוחי, כמו שהיה תמיד. גם אחרי שלושים ושבע שנים.

לאחרונה יצא לאקרנים הסרט "אלפא דוג" המספר על רצח סתמי ומתועב של נער בלוס אנג'לס. בעיתון התפרסמה כתבה שספרה על הרצח ההוא. הדבר שלכד מיד את עיני היה תמונתנו של הנער הנרצח, ניק מרקוביץ'. לנגד עיני ניבט נער דומה להפליא לעמר. עד כדי כך שכל הסיפור לא עניין אותי, וקראתי אותו רק לאחר כמה ימים. פשוט הייתי פותח את העתון ומביט מהופנט בתצלום.

אחר כך קראתי על סיפור המעשה. על נער שנרצח סתם. על הרוצח שנתפס והובא למשפט רק כעבור מספר שנים והוא צפוי להיות מוצא להורג. חשבתי כמה נוראה ההרגשה שחיי ילדך נלקחו בכזאת שרירות לב מרושעת, כאילו אין די באובדן הנורא כשלעצמו. מצד שני, ישנה אולי הקלה בידיעה שהרוצח נתפס ויבוא על ענשו. יש בכך להביא מנוחה לנפש המתייסרת. בהחלט, יש מידה של הקלה בזכותו של עונש המוות. מידה כנגד מידה.

אם אתה מאמין בעולם הבא, הדבר יכול להקל, לעזור לקבל את עובדת המוות. הקושי הזה לבדו הוא סיבה טובה להאמין. אלא שאז, הנחמה שבמות הרוצח הופכת למשהו גרוע עוד יותר. הוא מגיע לעולם האחר, שכולו טוב, ושם מצטרף לקרבנו. גם זה דבר שהדעת איננה סובלת. הכרחי ליצור הפרדה, שלא יהיו יחד. הכרחי ליצור עולם שכולו רע. כאשר ממציאים גן-עדן, פשוט מוכרחים להמציא גם גיהנום. אין דרך אחרת.

למשל הסיפור על הילד שאהב שמנת.

לפני כמה ימים, עשיתי דבר בלתי משמעותי לחלוטין. אכלתי שמנת. חיפשתי משהו במקרר ומצאתי גביע שמנת. מזמן לא אכלתי שמנת ככה סתם. לכן, כשאכלתי, מייד נזכרתי שזה היה אחד הנשנושים האהובים על עמר כשחיפש לעצמו משהו במקרר. מי חשב שאפשר להתעצב מדבר כמו אכילת שמנת?

בליל הסדר אכלתי שלוש מנות של געפילטע פיש. רק אני ידעתי למה. הרי זאת רק המנה הראשונה וכל הארוחה עדיין לפנינו. ונכון שהמנה טעימה מאד, אבל אם אוכל שלוש קציצות לא ישאר לי מקום למנות הבאות. מילא שתיים, אבל שלוש? כל שנה הסיפור הזה היה חוזר על עצמו. למרות כל הטיעונים המשכנעים, עמר לא ויתר ואכל שלוש קציצות. המתכון שעובר במשפחה פשוט טעים. השנה אכלתי שלוש קציצות.

התערובת לקציצות:

ק"ג קרפיון טחון, אפשר טחון פעמיים

שתי ביצים

שני בצלים בינוניים מגורדים או קצוצים דק

שני גזרים מגורדים דק

חצי כוס קמח מצה

כפית סוכר (לא חובה)

מלח ופלפל לפי הטעם (מותר לטעום מעט מהתערובת).

לציר הבישול:

שני בצלים בינוניים חתוכים לרבעים

שני גזרים חתוכים לטבעות

מלח, פלפל, כפית סוכר

ההכנה:

מערבבים היטב את כל החמרים לתערובת. יוצרים קציצות בידיים רטובות ומניחים בסיר רחב ושטוח מלא במים קרים עד כדי כסוי הקציצות יחד עם הירקות לבישול ומעט מלח ופלפל (ואפשר גם מעט סוכר).

אם קונים גם את ראשי הדגים, להוסיף גם אותם. אם אף אחד לא אוכל אותם אפשר לתת לחתול.

מרתיחים, ומבשלים בסיר מכוסה על להבה נמוכה לפחות שעה. אם הדגים טחונים פעם אחת, לבשל לפחות שעתיים כדי שכל פיסות העצם יתרככו. לטעום ולבדוק.

בגמר הבישול, לפני העברה לקופסא או כלי להגשה, להניח את הקציצות על צלחת שטוחה למשך כדקה. כך יופרשו ממנה עודפי הנוזלים והיא לא תצא רכה.

להגיש קר, מקושטים בטבעת גזר, עם חזרת חריפה.

אם אמצתם את המתכון, או העברת הלאה, תזכרו שזה המתכון של עמר.

ואמא של עמר, כשקראה מה שכתבתי, אמרה שהוא היה אוכל יותר משלוש. והיא יודעת.

אם עמר היה, ליל הסדר הזה לא היה מתקיים בכלל. הימים בלי עמר שטרפו והפכו הכל יצרו גם קשרים חדשים וחברויות חדשות בין חברים שונים שלנו. החיבור הזה הוליד את הסדר הזה. אנחנו ועוד שתי משפחות של חברים טובים.

ליל הסדר. כל המשפחה סביב השולחן. אזור מבוגרים. אזור ילדים. בעצם אזור נוער, כבר אין ילדים קטנים. כל הערב מקשה אחת. בלגן אחד של הגדה, ופטפוטים וטעימות וסיפורים. עמר לא יושב במקומו הטבעי, על אחד הכסאות באגף הנוער. לא תופס מקום כמו כל אחד אחר. תחת זאת, הוא מהול, מפוזר בין כולנו. בתוכנו. כמו המלח במרק שלגמנו. הוא לא נראה, לא מורגש, לא תופס מקום כמו חתיכת הגזר. הוא נמצא שם, בלתי נראה, רק קיים. משתלב באופן טבעי. נמצא בכל לגימה, בכל חתיכה. מעניק טעם מיוחד. מדי פעם אני מדמיין אותו יושב ליד השולחן עם כולם, אבל אלו הבזקים קצרים. הערב עובר, עם כל המנות, מקצת הברכות, עם כל השטויות והבדיחות. ערב נעים, מצחיק, מהנה עם חברים.

אחר כך היה קשה לי לקבל איך עברנו ערב כל כך נינוח. איך אכלנו, שתינו, ברכנו ולא הרגשנו שום גוש תקוע בגרון ובחזה.

אחרי הסביאה של הסדר והחג, באה התגובה ההפוכה, למזעור הנזקים. אחרי הסדר בלי עמר, היו לי הרבה שעות עמר בימים הבאים. הרבה געגועים, מחשבות, רגשות. בילינו הרבה ביחד. יותר קל ביחד כשאני לבד. כאלה יהיו השנים שנכונו לנו.

הלילה נשב סביב שולחן הסדר,

נאכל, נשתה ונצחק.

הלילה הזה נקרא על ארבעה בנים,

ונחשוב על מכת בכורות.

הלילה הזה יהיה דומה לכל הלילות,

אלו שלפניו ואלו שאחריו.

ומה נשתנה בלילה הזה?

שבלילה הזה יש לי שני בנים בני שבע עשרה.

ולכל אחד נרים היום היום כוסית.