אבא של עמר

בפעם הראשונה כתבתי על כך מזמן, כשכל הדברים היו באמת בפעם הראשונה. הקישור נמצא כאן בצד תחת השם "אהבה ראשונה". 'הנושא החם' בסוף השבוע הזה הוא 'בפעם הראשונה'.

אני מביא כאן את הדברים בפעם השניה.

במקום בו עבדתי לפני שנים יצאה אחת העובדות לחופשת לידה. הייתה זאת הלידה הראשונה שלה. היא התכוונה לצאת כמקובל, לחופשה של שלושה חדשים. אבל אז שכנע אותה עובד אחר לצאת לחופשה של שנה. חופשה ללא תשלום, אבל עם שכר בצידה. "ילד ראשון", כך אמר לה, "זה כמו החיים עצמם. זה דבר שקורה רק פעם אחת".  החיים הם חוויה חד פעמית. על הדברים שקורים בהם ניתן לחזור. נכון שלעולם לא חוזרים עליהם בדיוק. כמו הנהר של הרקליטוס, אי אפשר לרחוץ בהם פעמיים. אבל עדיין זהו הנהר, ואפשר לרחוץ בו שוב ושוב. אבל לרחוץ בפעם הראשונה אפשר רק פעם אחת. הפעם הראשונה היא הפעם של הקפיצה הגדולה. הפעם שבה קיים ההבדל הגדול ביותר בין הלפני והאחרי. הפעם שיכולה לסמן את נקודות השנוי בחיינו. להצביע עליהן במדויק. היא לא צריכה להיות הפעם המוצלחת ביותר. אולי להיפך, מפעם לפעם דוקא לומדים ומשפרים. יתכן שבנסיון שני מגיעים לתוצאה טובה יותר, אפילו במקרה. אבל רק לפעם הראשונה יש את הטעם המיוחד של הפעם הראשונה.

בכל פעם אחרת יש תמיד התייחסות אל הפעמים שקדמו לה. היא כבר לא עומדת בפני עצמה. היא אחת מרצף. בתוך רצף הארועים המהווים את החיים, תמיד בולטים אלה המהווים את הפעם הראשונה.

הורים בראשית דרכם הם דף חלק, ואת הקוים הראשונים מצייר הילד הראשון. הבכור. הוא הדף הראשון. הסיפור שלו כתוב בדף הראשון בספר המשפחה.

הוא זה שמאפשר להורה לחוות, כמאמר השיר, את ילדותו השנייה. אחרי הפסקה ארוכה. אחרי רצף של שנים ארוכות כבוגר, שוב נתקלים בכל השלבים של הילדות. בכל הדברים שהכרנו וחווינו ממקור ראשון והספקנו לשכוח. אחרי הפסקה ארוכה, שוב קוראים ומקריאים את סיפורי הילדות. שוב נזכרים במשחקי הילדות. נכון שבמהלך הדור האחרון הרבה דברים השתנו. ספורים ושירים חדשים, המצאות ומשחקים חדשים. אך ילדות היא ילדות היא ילדות. והיא לא השתנתה. עדיין בכל שנה, הרגליים כבר לא נכנסות לנעליים מהשנה שעברה והמכנסיים מתקצרים. עדיין הנחליאלי מביא את הסתיו. עדיין צחוק הוא צחוק ובכי הוא בכי. כל שלב וכל צעד נוגעים ומחברים אותנו חזרה לילדות שלנו עצמנו. לילד שבתוכנו. הילד הראשון, מיילד שנית את הילד שבתוך ההורה. 

כך הולך הילד בעקבות אביו, צועד באותו השביל, ומאפשר לו לחוות הכל בפעם השנייה. נוצרת שותפות. שני הדורות שותפים באותם השלבים. חוזרים עליהם. האב בראשונה, והבן בתורו.

כך חוויתי את ילדותי השנייה.

הברכה הסינית אומרת "שימות אביך, שתמות אתה, שימות בנך". כך, בסדר הזה, הנכון.

הבן צועד בעקבות האב. כך, בהמשך הדרך, מגיע האב לסוף דרכו. והבן, מתעצב אל לבו,

ונזכר ברגעי ילדותו, וממשיך לצעוד באותה הדרך, בעקבות אביו. האב הולך, והבן ממשיך. והדרך היא תמיד אותה הדרך. הילדים הם החיים שלאחר המוות שלנו. העתיד, האלמוות של עצמנו. דרך ילדינו אנחנו בני אלמוות.

בתהליך איטי ושקט מתבצעת החלפת המשמרות, לאורך כל ימינו, בכל נקודה, כאשר הילד כבר תופס את מקומו, ומאפשר לנו להרגיש שסיימנו עוד שלב בהצלחה. כאשר הוא כבר אוכל בעצמו, אנחנו לא צריכים להאכיל אותו בכפית. כאשר הוא כבר מחמם בעצמו, אנחנו לא צריכים להגיש לו. כאשר הוא כבר מבשל בעצמו, לא צריך להכין לו. כאשר הוא כבר בגר והבשיל, סיימנו את הכנת האלמוות שלנו.

ולפעמים, הכל משתבש. וסדרי העולם משתנים. והילד מקדים את אביו, והוא הפוסע ראשונה, והאב בעקבותיו. ולא מתקיימת בהם הברכה הסינית. ומה, כשהמוות מקדים את החיים? כשהמוות שלהם מקדים את שלנו, הרי אנחנו מתים כבר עכשיו.

כך חוויתי את מותי הראשון.

ולאחריו, מתחילים חיי החדשים. השניים. ושוב, כל דבר קורה בפעם הראשונה. בפעם הראשונה מאז ש…

בפעם הראשונה ארוחה משפחתית, בהרכב חדש. בפעם הראשונה הליכה לים. בפעם הראשונה חג. בפעם הראשונה נסיעה מחוץ לעיר. בפעם הראשונה בנייה של סוכה. בפעם הראשונה מסעדה. בפעם הראשונה סרט. בפעם הראשונה חורף. בפעם הראשונה מקלחת חמה בחורף. והרשימה הולכת ומתמשכת.

תמיד, כל פעם, יש בה התייחסות לפעם הקודמת. וכל פעם שהיא הראשונה מאז ש…, יש בה בנייה של גשר. גשר אל הפעם האחרונה לפני ש…, גשר בין מה שהיה, ובין מה שלא יהיה.

גם לפעם האחרונה יש טעם מיוחד, ועצמה מיוחדת, שלא דומים לשום פעם אחרת. אבל אלה נוצקים לתוכה רק לאחר מעשה, לא מתוכו. לא כל עוד איננו יודעים שזאת הפעם האחרונה. בזמן מעשה, הטעם הוא טעמם של הדברים כפי שהם. הטעם הזה נשאר איתם, בפעם האחרונה כמו בכל הפעמים שלפניה. הוא קיים גם בפעם הראשונה החדשה, הפעם הראשונה מאז ש….

ויש לדברים את הערך של עצמם. לשקיעה יש צבע. ולגשם יש ריח. ולבחורה יפה יש הלמות לב. ולצלילים יש קסם. ולאוכל טעים יש טעם. ורק לחיים יש טעם אחר.

והפעם הראשונה היא עדיין המיוחדת. זאת שאינה דומה לשום פעם אחרת. ואחריה, הפעם השנייה, כבר מיוחדת פחות. כי רק לפעם הראשונה יש את העצב המיוחד של הפעם הראשונה. והעצב של פעם השנייה הוא אחר.

ככה עושים סרט מצויר. את הדמויות מציירים בהמון ציורים שיחד מתארים התרחשות בלתי פוסקת, תנועה והשתנות. את הרקע מציירים בנפרד. הרקע הוא ציור יחיד, קבוע, דומם. על גבי הרקע המכסה את כל התמונה, מתרחשת העלילה, והדמויות נעות ומתקדמות.

אנו החיים, אנו הדמויות. הילדים החיים, שבכל רגע משהו מתחדש ומשתנה, בכל פעם עניין חדש ועיסוק חדש, צרה חדשה ושמחה חדשה. שנוי מתמיד, מרגע לרגע. והמת, הוא כרקע. דומם, לא מזמן התרחשויות, ולא חידושים. שותק.

אבל הרקע, נמצא כל העת, ממלא את כל החלל, כל מקום פנוי. סביב הדמויות, משלים אותן, מלווה אותן, נמצא תמיד, משתנה מתוך יחסו אל הדמויות.

אנו דמויות מצוירות, חיינו מתנהלים ונמשכים, ועמר הוא הרקע של חיינו. תמיד עוטף, תמיד נמצא. כמו אוויר. שקוף, בלתי נראה, מורגש בעדינות, אך נמצא בכל, חודר אלינו בכל נשימה, לריאות, אל הדם בעורקים. כמו אוויר לנשימה.

הנה עמר על המסך. בתמונה. זה כל כך הוא. בדיוק כפי שאני זוכר. יותר. מה שאני זוכר בדיוק, זה בזכות התמונה. בלעדיה, הזכרון הפנימי הולך ומתקהה. הנה עמר על המסך. אני רוצה לגעת בו. לקרוא לו. לדבר אליו. רוצה שיקשיב, שישים לב. אבל מולי מסך זכוכית. מפריד בינינו. בלתי נראה אך קיים. גבול דק אך ברור ובלתי עביר מפריד בינינו. בכל אשר אפנה, מסך דק נמצא. בחדר, בבית, בחוץ, בתמונות, בזכרונות, ביום יום, בחיים, בזמן. מסך בלתי נראה. בלתי עביר. בלתי שביר. הוא שם ואני כאן.

אילו יכולתי לפחות להגדיל את התמונות.

מבלי שנתבקש תר מוחנו אחר המוכר. בכל רגע, חוויה, התרשמות הוא מייד מנסה לתת משמעות לדברים. תר בתוך עולם המוכר, ממש כמו הנסיך עם נעל הזכוכית, מנסה למצא את מה ששייך. הכל גלוי לפניו והוא מוצא את דרכו, משווה, מתאים ומחבר. כל דבר חדש מייד מתחבר גם לישן. אין דרך אחרת.

בפנים, בתוך הראש, או הלב, משתרעת מפת הזכרון. יש בה הכל. כל מה שהיה. כל מה שהייתי, ועל כן, מה שהנני. הדברים מחוברים זה לזה, מוליכים מייד מדבר לדבר. המון פינות במפת הזכרון מחוברות לעמר, מוליכות אליו, ישירות או בדרכים עקלקלות. ועמר מחובר לבור גדול של עצב. כך, כמעט כל דבר שפוגע בזכרון מגיע בסופו של דבר לבור העצב. כמו טילים הנורים למטרה בגודל של עיר. כמעט כולם פוגעים.

הפגיעה מדויקת בצורה ממש מדעית. כל יריה באותו המסלול פוגעת באותה המטרה. תגיד לי עפולה. עפולה זה בית חולים העמק. זה נסיעה בכוון אחד. זה זכרון צרוב וצורב. תגיד שוב עפולה. שוב באותו המקום. שיר שאני שומע מזכיר שיר ממשחק מחשב שמזכיר שעות ליד המחשב, ממש שם, על שפתו של בור העצב.

אני לא מוכרח לעבור אצל עמר כדי להגיע לבור ההוא. הוא שם. קיים בפני עצמו. הנה, שמעתי ברדיו את אלטון ג'ון שר את Your song. יש משהו עצוב בשיר. כל אחד יודע ומרגיש. אני שומע את השיר, והולך אל העצב, כמו כולם. אבל העצב, ממלא בור גדול. כשהשיר לוקח אותי, אני מגיע אל הבור הגדול הזה ומשתהה שם. פתאום עובר מיום רגיל לים של עצב.

כשנפער הבור הזה הוא עלה על גדותיו. הזכרונות היו מגיחים ישירות מתוך אותו הבור, עולים ולופתים אותך במפתיע, בכל מקום או שעה. היום, שקט יותר. הסערה שככה. כבר לא מתפתל בין הגלים. היום, אני כמו רטוב מגשם. כל היום, הזכרונות נופלים. עלי, ואל הבור. כל העצבונות הולכים לבור העצב. והבור אינו מלא. בעצם כן.

כשאני מביט מטה אל מצבת האבן המונחת על פי הבור, והלאה משם, מטה מטה, יש עוד למטה מזה. בשירו של אלתרמן, הוא מספר על אמהות שרות. שרות "בלי נר בחלון ובלי אור בעולם". אוהבות אהבת אם. שרה אחת "אנשק בו כל אצבע קטנה וצפורן" והשניה "בני גדול ושתקן, ואני פה כתונת של חג לו תופרת", והאם השלישית "לא היה לי יקר כמוהו". אמהות שרות יחד זו לזו. שרה אמא אחת "ראיתיהו כעת" והשניה "הוא הולך בשדות, הוא יגיע עד כאן", והאם השלישית "איכה אבך לקראתו ואינני רואה, אינני יודעת איפה הוא".

קשה כל כך חוסר הידיעה, וקשה מכל שאינה יכולה לבכות. כל שנותר הוא רק לבכות, ואפילו המעט הזה לא ניתן לה. ו"אז הבכי רוחץ את ריסיה שלה", והיכולת וההזדמנות לבכות הופכת למתנה גדולה.

יום אחד, מעט אחרי יום העצמאות האחרון, ראיתי בעיני רוחי את עמר במדים. חייל גבוה, רחב כתפיים. חיוך יפה כמו בתמונות. התערבבו להם זכרון התמונות, ודמיון המדים, ונוצרה הזיה בעיני רוחי. ומה שראיתי – כך היה צריך להיות.

חייל מגיע הביתה. פעם בשבוע. לפעמים יותר, לעתים פחות. זה הזמן לקצת פינוקים. לכבס את הבגדים. להכין עוגה, או מאכל אהוב. להשאיל את האוטו לבלוי בערב שישי. סתם לשבת בשקט ולספוג. להנות מהידיעה שהוא עכשיו עושה אמבטיה. אחר כך נפרדים בנשיקה, עד לפעם הבאה. ככה זה היה צריך להיות.

במקום, אני או אמא מגיעים אליו. פעם בשבוע. לפעמים יותר, לעתים פחות. קצת מפנקים. משקים את הפרחים, או שותלים חדשים. מנכשים עשבים. שוטפים את האבן. ביום חם, כשהאבן לוהטת בשמש, אני זוכר שעמר היה מאלה שתמיד התלוננו על החם. בורח למזגן ומתקלח שוב ושוב. אני שוטף את האבן ומקרר אותה. בסוף נפרדים בנשיקה.

ככה זה. במקום ילד יש לנו גינה.

יום שישי אחר הצהרים. קיץ 2006 ואני הולך עם גיא לבריכה. תיכף נצא, ואני רק יושב ופותר, מבקש לסיים. אני ועמר פותרים סודוקו. בכל פעם אחרת שפתרתי מאז זכרתי את הפעם ההיא. אני ועמר יחד, פותרים. בלוי קרוב עם מי שאיננו.

אני אוהב סודוקו. לא מכור, אבל תמיד שמח. פעם בשבוע, במוספים אני עובר ופותר. מדי פעם, מכיוון שראו אותי פותר, גם הילדים ישבו וניסו. כל אחד בהתאם לדרגת הקושי שהתאימה לו. פעם ראיתי סודוקו פתור חלקית אבל עם כמה טעויות. הסתבר לי שזה היה נסיון של עמר. לא הספקנו להסתכל עליו יחד. פשוט מצאתי תשבץ פתור למחצה והסתבר שזה היה נסיון של עמר.

כמו בהמון הזדמנויות שעזרתי לו בשעורי מתמטיקה, מצאתי את עצמי מראה לו בדיוק את השיטה והדרך לפתרון. בכל פעם שאני פותר, אני לא לבדי ולא לעצמי. כל שלב, כל מספר שאני מחפש ומוצא, אני מסביר ככה שיראה מה עשיתי ואיך פתרתי. אף פעם אני לא פותר בעצמי. חשבתי, בגלל אותו נסיון, שהוא היה רוצה ללמוד ולפתור.

לא פעם אני אומר לעצמי שבטח נמאס לו. שהוא רוצה משהו אחר. ואני יושב איתו ופותר סודוקו כי הוא לא יכול לעשות דבר אחר. אני מרגיש אז כמו אבא המארח חברה לילד נכה ומוגבל. יושב ומעסיק אותו, והוא כבר בגיל שמזמן היה צריך לעשות דברים אחרים. אני אז שואל את עצמי מה היה אם עמר היה נשאר בחיים אבל נפגע ככה. נשאר פגוע, מרותק למיטה או לכסא גלגלים. יכול או מתקשה בדיבור. מבין או לא. ואבא מטפל בו עד סוף ימיו.

אני שואל מה היה יותר גרוע. עבורי. עבורו. שואל, ולא יודע לענות. אני בטוח שבכל מצב היו ימים שהייתי מייחל לאחר.

הקטע נכתב מזמן. המון סודוקו פתרתי ככה. עשר דקות לפני יום הולדתי האחרון פתרתי את הסודוקו האחרון, והפסקתי.

צעדתי בדרכי הכרמל ופתאום נתקלתי בו. שביל מסומן. בשביל הזה הייתי עם עמר. השביל הזה מסומן. עמר היה כאן. פתאום אני רואה איך כל השטח מחולק למקומות משני סוגים. אלה שעמר היה בהם ואלה שלא. היכן שהיה, השטח מסומן בדיו סתרים. אני מרכיב את המשקפיים המיוחדים המאפשרים להבחין בסימון. אני מאיר את האור המיוחד הצובע את סתר הדיו והופך אותה למוחשית.

כל העולם מסומן בדיו הזאת. המקומות, הדרכים, המושגים, היצירות, המאכלים, המשחקים, האנשים. אחרים לא רואים, ואני נכנס לשם כל העת. כל העולם טריטוריה מסומנת, בכתב קטן ועדין – "עמר היה כאן".