אבא של עמר

בדרך הלוך אני נוהג לשם. בהתחלה, הדרך זהה בדיוק. מהבית לבית החולים. יש מספיק זמן. אפשר לעבור בדרך היפה ההיא. הקיצור שמאריך. הדרך שאמרנו שנסע בה אחר כך, כשנלך לטייל. הכביש היפה מתפתל בין חומות עצים ירוקות, כמו ביער מהאגדות. כבר לא הלכנו לטייל שם. רק נסענו, עוד ועוד פעמים. לטעום שוב. אבל רק בפעם הזאת חשבתי פתאום שהדרך הזאת, עם הפיתולים והעצים והקסם הייתה הנוף האחרון שעמר ספג לתוכו. שזאת המשמעות האמיתית של הדרך האחרונה.

בדרך חזור, באישון לילה, אני משוחח עם הנער שאני מסיע הביתה. ומדברים על נהיגה ורשיון, והוא אומר שהוא כבר בן 17. ושלושה חדשים. ולא נצרכתי למחשבות כדי להרגיש שזה הגיל האחרון שעמר היה בו.

באמצע היינו בסחנה. היה כיף.