אבא של עמר

ביום ההולדת, בדרך חזרה מהמסעדה פנינו לכביש צדדי. דרך ישרה, ארוכה ותמיד נטושה. בהמשכה, רשת דרכי עפר. אפשר לנסוע על גבעות חוליות, לעלות ולרדת. בשנה שעברה, היינו בדיוק באותה המסעדה, ואחר כך נסענו באותה הדרך.

לעמר הייתה תאווה למכוניות, והוא מאד רצה לנהוג בהן. הוא הספיק לקחת בדיוק שלושה שיעורי נהיגה. בתור נהג לעתיד, ללא רשיון, עברנו לא פעם על החוק. הייתי מרשה לו לנהוג יחד איתי. כשהייתי מסיע את אחד הילדים לחבר, עמר אהב להצטרף, ובדרך חזרה היינו מוצאים מקום נטוש, שם אפשר לנהוג.

אותו הכביש, שבדרך חזרה, היה על המסלול שלנו. על הקטע הישר, אפשר היה ללחוץ על דוושת התאוצה ולהרגיש את האוטו ואת הכביש. היו לנו מספר מקומות כאלה, לפי מקום המגורים של החברים. ותמיד, בסוף הנסיעה, הקטע האחרון הביתה, בתוך המושב. עוצרים בכניסה ומחליפים מקומות. עמר מושך את הכסא אחורה. הרבה. את הקטע הקבוע הזה הוא הכיר ונהג בו במיומנות, ואני יכולתי להתרווח רגוע לצידו. ותמיד רצה עוד קצת. ותמיד התלונן שלא הסכמתי.

הנסיעות הללו היו מה שקוראים "זמן איכות". גם מעצם ההנאה וההזדמנות שלו לנהוג, וכנראה גם מהמתיקות של מעשה אסור. בפעם אחת, בכביש ריק בדרך כלל, ראינו לפתע ניידת בצד הכביש, ושוטרים עוצרים רכב שעבר במקום. היינו כבר קרובים מדי. אי אפשר להתחמק ואין איפה לעצור. אנחנו נוסעים, ואני אומר לעמר "תמשיך לנסוע כרגיל". מה כבר יכולנו לעשות בשלב הזה? ועמר המשיך בנסיעה, בקור רוח, חלף על פני הניידת והשוטרים ורק בהמשך, במקום נח, עצר בצד הדרך והתחלף איתי במקום.

זאת בהחלט הייתה חוויה למזכרת. אני בטוח שכך היא נשארה אצל עמר. אני כל כך שמח שעברנו אותה יחד. חוויה של הנאה, והרפתקה, ומעשה אסור, וסוף טוב וזיכרון מתוק.

בסוף הקיץ האחרון עמר התחיל בלימוד מסודר. בגלל המיקום המרוחק של המושב, השיעורים היו קצת חריגים במסלולם. בשיעור האחרון, יחד עם עוד שני חברים, חצו את הר הכרמל בכבישים המתפתלים וחזרו דרך הכביש המהיר. גם הנהיגה הזאת השאירה אצל עמר זכרון מתוק. השבוע, כשהגענו לנחל יגור כדי לבדוק את הגישה ברכב, נסענו דרך אותם כבישים בכרמל, וגם שם נזכרנו בנסיעה של עמר.

הרכב שלנו הוא רכב ליסינג. כשמלאו לו שלוש שנים, לא רציתי להחליף את אותו הרכב שהיה בו משהו מעמר. רק כשהגיע יום הולדתו הזמנתי רכב חדש. והרכב הזה היה למתנת יום הולדת לנער שאהב מכוניות. זה היה בשנה שעברה. והשנה, כבר לא קנינו מתנה.

הקבר של עמר עטור פרחים. כשבאים לביקור, אין מקום ואין צורך בזרים. אני מסתכל בתמונות מהשנה שעברה ורואה שהיום הכל צבעוני יותר ופורח. לפני שנה, הכל היה חדש יותר. גם הפרחים.

ביום ההולדת השמונה עשרה, לפני שנה, המצאנו מנהג יפה. ימי סוף האביב, ובגינת הבית פרחים רבים. אספנו בכלי גדול עלי כותרת מכל הצבעים. בבית הקברות, נפרדנו מעמר פרידה פרחונית ופיזרנו את העלים על פני המצבה והגינה הקטנה.

גם השנה חזרנו על הטקס. ערמה צבעונית של חיים עוטרת אבן אפורה. והמראה יפה, כמו שרק אביב יכול להיות.

בעוד חצי שעה, או קצת פחות, יתם היום. יחל יום חדש.

בעוד כמה דקות, התאריך יהיה ה 28 במאי.

בתאריך הזה הפכתי להיות אבא.

התאריך הזה היה תמיד יום חג. פרטי.

חג למשפחה. לחברים.

הוא נשאר יום מיוחד. חג ללא חג.

הדבר הראשון שאעשה ביום הזה יהיה לצפות בפרק של משפחת סימפסון. ערוץ 1, בחצות, ואני כמעט תמיד מפספס.

את כל המשפחה הדבקתי באהבה לסימפסון. כשעמר הוריד תמונוות ורינגטונים לפלאפון החדש, הוא הוריד בשבילי תמונה של הומר, ואת המנגינה מפתיחת הסדרה. משפחת סימפסון יודעת את הסוד איך לחיות לנצח. אנחנו לא. אני רק יכול להתחבר דרכם, גם דרכם, לימים שהיו, ולצחוק, עכשיו, עם פרק חדש.

משך היום ננסה את הבלתי אפשרי. לחבק את מי שאיננו. לחגוג בשבילו את החג הפרטי. להתחבר ולהפרד. נצבע את קברו בפרחים. נלך איתו ובלעדיו למסעדה. ונתגעגע.

עמר היה בנחל יגור פעם אחת. יחד איתי. הוא היה כבן עשר, ואני הייתי יוצא לטיולי בוקר של יום שישי בזמן שהילדים נמצאים בבית הספר. באותה פעם הוא הצטרף אלי, ויצאנו יחד. אני זוכר שהשעה הייתה די מאוחרת ונאלצנו לקצר את המסלול כדי לא להקלע לחושך. היינו רק השניים, ורכב אחד, ובניגוד למקובל - כשרכב איסוף ממתין בסוף המסלול, היינו צריכים לעשות גם את הדרך חזרה, במעלה הנחל. גמאנו את הדרך בקלי קלות ועמר היה מאד גאה. המסלול כנראה היה מקסים כי לא רק עמר נהנה. תמיד זכרתי את מה שהוא אמר באותו יום – "לא ידעתי שמבוגרים יכולים להנות כל כך".

מאז הפעם ההיא לא היינו בנחל יגור. לא עמר ולא אני. הייתה פעם אחת שעמר הציע – "בא נלך לנחל יגור", אלא שהיה אז מזג חורפי, לאחר הגשם, והמסלול רטוב, חלקלק ובלתי עביר. סיכמנו שנלך בהזדמנות אחרת. בשנים האחרונות, כשעמר הצטרף פחות ופחות לטיולים של המשפחה, הייתי בטוח שכאשר אציע לו – "בא נלך לנחל יגור" הוא יצטרף בשמחה.

בסופו של דבר ההזדמנות השנייה לא נקרתה בדרכנו. אני יודע שתמיד, עבור עמר, נחל יגור הוא מקום מיוחד, יפה, קסום. זכרון ילדות שנצרב. ואני יודע שעבורי, נחל יגור, הוא גם מה שרציתי לעשות יחד עם עמר, וכבר לא אוכל.

יום ההולדת של עמר חל בסוף האביב. זמן מצוין לרדת בנחל יגור. בשנה הזאת נהיה שם.

השבוע ימלאו תשע עשרה שנים להולדתו של עמר. בשבת הקרובה נרד בנחל יגור.

משפחה, חברים, וכל מי שיש בליבו משהו מעמר. יש מקום לכולם.

לכל חג יש מרחב מחיה. כמו אגן ניקוז של נהר האוסף אליו שטחים רבים נוספים. כל הימים שקדמו והימים שיבואו, כולם ימי חג השבועות. כל הילדים נולדו באגן של אחד החגים. פסח. יום העצמאות. שבועות. לכל ילד החג שלו. עמר נולד בשבועות. תמיד היה חוגג אחרון. נאלץ לחכות בחוסר סבלנות, לעבור שני ימי הולדת כדי להגיע למתנה שלו.

עכשיו יש לעמר חג נוסף. גם ראש השנה שייך לעמר.

בינתיים, חג שבועות. עכשיו נחגוג יום הולדת. נצא יחד למסעדה שכולנו אוהבים. נאכל ונרים כוס בירה לכבודו. סוף סוף הגיע התור של עמר.

יש מקום אחד שאני עוצר בו בכל בוקר, בדרכי לעבודה, ומדבר לעמר. המקום יפה, וממנו יוצאים לטיולים בסביבה. זאת הסיבה שאני מגיע לשם. בשבועות הראשונים של האין הנורא הייתי בתוך חיפוש בלתי פוסק, מנסה למצוא את עמר שנעלם. כך הגעתי גם לאותו מקום, שם טיילנו פעמים רבות. שם הגעתי למקום שבפעם הראשונה גיליתי יחד עם עמר. שם במקום ההוא, שמעתי לפתע קול בכי. והייתי לבדי, ואת עמר לא מצאתי. מאז, זה המקום שאני פוקד בכל בוקר.

היום, בעודי חונה שם, ראיתי מכונית מגיעה וחונה בקרבת מקום. ובכך אין שום דבר חריג. ומהמכונית יצאו גבר מבוגר, כבן גילי, וילד בן עשרה. יצאו מהאוטו, העמיסו על גבם תרמילים, והתארגנו לצאת לטייל. אני רק נדתי להם לשלום, אך במראה הזה, של אב ובנו יוצאים לטייל במקום ההוא היה קסם מיוחד. ריח של המשכיות מסתורית הנובעת מתוך המקום. מן הוויה עצמאית של אבות ובנים מטיילים יחד, שפעם שרתה עלי, וכעת ממשיכה ומשרה על אב ובן אחר. מהות תמידית שהייתה לפנינו ונשארת אחרינו.

זהו. בר המצווה של גיא מאחורינו. אחרי שבועות של התכוננות ושל הכנות והשקעה ישנה נפילת מתח, אבל היא קטנה מאד. בעיקר משום שלא הגענו לקו הסיום בכוחות האחרונים. וגם משום שהערב הטעין בנו חזרה את כל הכוחות שהשקענו בהכנות.

זה לא היה "ערב מוצלח", "חגיגה" או "אירוע". זה היה ערב שבסיומו, ולמחרת, ואחר כך, לא הפסקנו לשמוע ממי שנכח שם שזאת הייתה חוויה מיוחדת, כיף אדיר. שמעולם לא היו בבר-מצווה כזאת. היו לכך הרבה סיבות. מכל מקום, ככל שאנסה, אני לא מצליח שלא להתגאות בערב הזה.

היה ערב של שמחה ממלאת כל פינה ולא משאירה מקום פנוי. גם לא בימים לפני ובימים אחרי. התרוממות רוח שדחתה מפניה כל דבר אחר.

בפעם האחרונה שגיא נפרד מעמר הוא אמר בעצב "הוא לא יהיה בבר מצווה שלי". והוא צדק.

כשראיתי למחרת את הסרט שצילמנו, שמעתי, איך כשהרמתי כוס לכבודו של עמר וביקשתי שישמח אתנו, קולי נעלם ונשבר, ואיך אחר כך השתררה דומיה מוחלטת. ובכל זאת, לאורך כל הערב, השמחה הייתה מוחלטת, וההנאה שלמה, ועצב לא היה. ועמר, גם הוא נבלע והתערבל לתוך השמחה. ובגופו, הוא לא היה. רק בליבנו.

ורק בסרט, למחרת, ראינו את עצמנו ברקע של אותה מרפסת שנראתה גם בצילומים של עמר. ושהקראנו ברכה לגיא, והוא הסתכל בחיוך מבויש, ראינו מה רב הדמיון.

אז בינתיים אספתי כעשר שעות של מוסיקה שמתוכם רק שעתיים יצאו לאור. סיימתי לערוך את האוסף לבר-מצווה של גיא. בשבת יצאתי לבדוק את הלוגיסטיקה. הנחתי את המערכת והרמקולים על גג מתקן המשחקים שבחצר, חיברתי לחשמל והמוסיקה יצאה לדרך. רדיו ביתי בלי הפסקה, שניגן ברקע עת אנחנו עסוקים במלאכות היום.

אחר הצהריים ישבתי לנוח. הכנתי ספל תה עם לימון ונדדתי אל הכסא שהיה מוצב ממש מתחת למערכת. יושב, לוגם וצולל עם המוסיקה. שמש של אחר צהריים ובאוויר אלפי מעופפים. זבובונים, או יתושים, או ברחשים, מעופפים באוויר במעוף תזזיתי. באור השמש הישיר אפשר להבחין בכל אחד ואחד מהם.

לפתע מנגן המחול ההונגרי של ברהמס. לפתע מקבל מעוף הברחשים המטורף סדר ומשמעות. הברחשים כאילו רוקדים לצלילי המחול. מתפרעים, משתוללים, אך מצייתים לקצב. אני מביט כחולם, כאילו אני צופה בפרק חדש של הסרט פנטזיה. "מחול הברחשים".

אחר כך, החזרה לחיים ממש כמו התעוררות מתוך חלום. כמה דקות של עולם מושלם באמת, ושכחה של כל דבר אחר. 

בימים אלה אני שוקד על פסקול נוסף.  הפעם חגיגי. אני מכין אוסף לבר-מצווה של גיא. אוסף את כל הקטעים הכי שווים שיש לי במחשב. מתלבט ובוחר – מי יכנס ומי ישאר בחוץ. 

בין היתר נמצאים במחשב גם כל השירים שהכנתי לבר המצווה של עמר. אז החלטתנו לנגן שירים עבריים. קיבלתי מחבר כמה אוספים של mp3 עבריים. הפורמט הזה היה חדש יחסית ולא רק שקשה היה למצוא חומר בעברית, פשוט לא היו נגני mp3. הכל נוגן על המחשב. מטעמי לוגיסטיקה בחרתי להשתמש במחשב הנייד מהעבודה אלא שלא היה לו כונן CD. ככה היה פעם. לכן העתקתי את השירים להארד דיסק כדי לנגן מתוך המחשב ישירות.

כאן התעוררה בעייה קטנה. המחשב, באופן בו היה ממותקן לא זיהה שמות קבצים בעברית. כדי להצליח לנגן הייתי חייב לשנות את שמות כל הקבצים לטקסט באנגלית. משימה כלל לא קלה עם רשימה של למעלה ממאה שירים. כדי להקל על עצמי נתתי להם שמות סתמיים וקצרים. 

ואלה שמות השירים באוסף ההוא – a1,a2,a3  וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. עד היום האוסף נמצא הן על המחשב הביתי והן במחשב בעבודה. גם חברים שהתלהבו ובקשו להעתיק אותו. לכולם יש את השירים – a1,a2,a3.

השבוע עברתי גם על האוסף ההוא. בחרתי ממנו כמה. היו בו שירים עבריים רבים. כולם מוכרים. כולם יפים. חלקם קצביים. חלקם שקטים. תמיד אהבתי להאזין לשירים שקטים. מה שהופתעתי לגלות היה שחלק מאותם שירים שניגנו בבר המצווה של עמר, ניגנו אחר כך גם באזכרה.

אגב, השיר a1 מוכר גם בשם "תשאירי לי מקום לחבק אותך בחלום". דווקא מתאים.

בעקבות הפוסט הקודם, כשראיתי את קט סטיבנס בקליפ ישן, הוא הזכיר לי שפעם נראיתי כך, בערך.

ונזכרתי בתמונה הזאת.

אחת מתוך סדרה של תמונות, שבעיני היא המוצלחת ביותר אי פעם.

ובתמונה הזאת, שאני זוכר כאילו צולמה היום, האושר שנראה הוא האושר כפי שהיה. ולא היה כמוהו. וגם אותו אני זוכר, כאילו היה זה אתמול. 

1989