אבא של עמר

למרות שאת הלוויה והאזכרות ערכנו על פי הבחירה וההרגשה שלנו, מתוך תחושת הבטן והחיבור לחיים ולאורח החיים שלנו, היו אלו טקסי אבל. למרות שאת הטקס שלנו המצאנו בעצמנו, את האבל עצמו לא המצאנו ולא את הטקס. המעמד ברור ומוכר ובעצם צפוי לכל אחד. היקווות אל המקום הכי נמוך, מתחת לאדמה עליה עומדות רגלינו, ומשם נסיון להאחז במשהו, לצמוח, למצוא שביב של אור לטפס עליו כמו על חבל הצלה מדומה.

יום הולדת הוא טקס הרבה יותר מוכר. כנגד כל לוויה ימי הולדת הרבה. לא לכל אחד צפויים ימי הזכרון להשיג ולעקוף במניינם את ימי ההולדת. גם כאן, מול אלף אלפי ניואנסים וסגנונות, המסר הוא יחיד וידוע. חגיגה של מעגלים נסגרים ונפתחים. יום חג אישי ופרטי בו אנחנו המרכז והעולם כולו סביבנו. יום הולדת אינו דורש הסברים.

יום ההולדת והלוויה, ימי שחור ולבן. ימי קצוות. כשקמים בבוקר ליום כזה יודעים מה ללבוש. אבל מה לובשים ליום ההולדת של מי שאינו? איך סופרים עוד שנה בספירה של מי שהפסיק לספור? באיזה ספר כתוב מה אומרים? איך חוגגים את הולדתו?

השנה, ביום ההולדת נאלמתי. לא זה היום להשקות את הצער, וגם לא לקצור בו שמחה. ולא מצאתי מה לומר. אף לא מילה.

הקיץ הקדים השנה. בשנתיים האחרונות אספנו עלי כותרת צבעוניים מהגינה ופזרנו על המצבה. בקיץ שהקדים כבר נבלו פרחי האביב ולא באו איתנו. ומתנה לא קניתי. רק הלכנו לבקר ושתקתי ארוכות ושבנו הביתה.

בערב היינו בטקס סיום בית הספר. שם כבר ידענו מה לעשות. שמחנו.

הצצנו לתוך פתח המערה. היה חשוך בפנים ועמר מאד פחד. אמרתי שאני אכנס, אבל הוא בכה מאד ולא הסכים שאני אכנס למקום המפחיד הזה. ביקשתי שיבוא איתי אל הפתח ואז אני רק אקח נר דולק ואניח אותו ליד הקיר כך שיוכל לראות מה יש בפנים והוא הסכים. כשהנחתי את הנר ופניתי חזרה ראיתי שהוא התיישב ליד הפתח. הצעתי שאדליק עוד נר ואשים בצד אחר כדי שיראה יותר טוב. הפעם כשפניתי אחורה הוא עמד בתוך המערה והסתכל. עכשיו הלכתי לכוון המסדרון כדי להניח עוד נר והפעם ראיתי שהוא צעד אחרי ובא איתי. שאלתי אם להניח עוד נר בתוך המסדרון כדי שיוכל לראות והוא הסכים וכבר פסע לתוכו. עכשיו שאלתי אם הוא רוצה שנמשיך להתקדם כך, כשאני מתקדם ומדליק נרות והוא מגיע אחרי והוא שוב הסכים. הרגע הזה היה בעצם הרגע שבו כבר היה מודע לכך שהוא נמצא יחד איתי במערה ומתקדם לתוכה. כך המשכנו והתקדמנו עד שהגענו לפתח שבקצה השני ויצאנו החוצה. האור ששטף אותנו בחוץ הביא שמחה גם על כך שיצאנו חזרה לעולם וגם כי הוא בישר את הנצחון המלא. אף פעם לא ראיתי מעבר כל כך רך ונקי מתחושת פחד ורתיעה לקבלה והשתתפות והנאה מלאים. זאת היתה נוכחות מלאה בהוויה של אותו הרגע. מלאה עד כדי כך שלא הותירה שום מקום לפחד.

מערת שרך בגליל, סתיו 1990. עמר היה בן שנתיים וחצי ומעולם לא זכר את הרגע הזה בדיוק, אבל תמיד ידע שהיה רגע כזה שבו הפחד הפך להנאה ומאז ועד עולם תמיד שמח להכנס למערות, כאילו לאשש ולחזור על אותה הנאה, בפרט אם היה מישהו אחר שפחד וביקש לצאת. היינו בלא מעט מערות, בעיקר בכרמל, אבל מלכת המערות שלנו היתה מערת אצבע. אינסוף פעמים היינו שם. עולים בעלייה התלולה בתוך החורש הסבוך, נכנסים לאולם הראשון ואחריו לשני עד לחדר הקטן בקצה. בדרך כלל ללא שום תאורה. מתרגלים לחשיכה. סתם יושבים בשקט בשקט וממתינים שהעין תבחין במשהו וכעבור דקות ארוכות מבחינים בחריץ אור חיוור על התקרה. מדמיינים כל מיני חיות, אבל אף פעם לא פוחדים. מערת אצבע היא המקום של עמר. בשבת הקרובה נעלה לשם.

עכשיו אחרי חצות. התאריך כבר 28 במאי, 2008.  עמר היה צריך להיות בן עשרים ואני לא יודע מה עוד לומר. הוא חסר לי.

מאז שאני כותב התרגלתי לתהליך הזה. כאשר אני פוגש דבר מה ומזהה אותו בתוכי, אני מייד לוכד אותו במילים. רושם איזה פתק, אפילו בזכרוני. לעיתים קרובות זה קורה בשעות העבודה (טוב, שם אני נמצא לעיתים קרובות) ואז אני מיד רושם ושולח לעצמי אימייל הביתה. את כל אותם שירבוטי רגעים אני מלקט לתוך קובץ במחשב ומהם נולדים רבים מהקטעים שאני כותב. המילים המדויקות חשובות מאד. במרבית הפעמים אני צד רגשות. משהו חלף בליבי או במוחי ואני מנסה להחזיק בו. המילים המדויקות הנצרבות באותו הרגע מצליחות גם לשמר אותו. כך אני יכול ממרחק של ימים רבים לשוב לאותו המקום, להתבונן בו שוב ולספר אותו. את כל אלה אספתי לתוך קבצים במחשב, ובדרך הטבע לקבצים במחשב אין גיבוי עדכני.

השבוע המחשב עשה לי תרגיל. תוכנת וורד ראתה שכך וכך, וניחשה כך וכך והציעה לי לשמור או להחליף קובץ, ואני, שבאותו הרגע הייתי פזור דעת, קיבלתי את ההצעה, וכך, ברגע אחד, מחקתי לקט של חדשיים. כל זאת, בדיוק כאשר כתבתי כאן שהכתיבה נשארה בחוץ והיא מחפשת דרכה לשוב ולהכנס פנימה.

ניסיתי להעלות בזכרוני אחדים מהדברים שרשמתי והצלחתי באופן חלקי ומועט. שמתי לב שגם אם אני נזכר בנקודה מסוימת שרשמתי, כבר אין ברשותי את אותן מילים שיצרו עבורי את החיבור המדויק. רק כעת הבנתי את החשיבות הרבה של הדיוק הזה. כמו דברים הרבה שמתחוורים רק בחסרונם. הבנתי שעבורי אין טעם לתאר את הדברים "בערך", או ככלי שני.

המחיקה הזאת היא אובדן והתגובה היא כעס אבל מהר מאד למדתי שעם אובדן כזה קל לי להשלים. נמחק, אבד וזהו. קטעי זכרון ותודעה פרטיים לחלוטין, ואובדנם הוא אובדני שלי. מכאן היה קל להמשיך הלאה.

אולי בתור פרס על הקלות הזאת זכיתי באפשרות לשחזר חלק מהדברים. הסתבר שמשך כל אותו זמן, כשמחקתי אימיילים ישנים הם כולם נשמרו. כך יכולתי לחזור לפחות אל אותם פתקים ששמרתי לעצמי מיום העבודה, עם אותן מילים מקוריות ותחושות מדויקות. כאשר אתה משוכנע שכבר איבדת הכל אתה תמיד שמח לקבל חזרה חצי. מיקרוסופט לקח ומיקרוסופט החזיר חצי.

עכשיו מונחים לפני אותם משפטים גולמיים, לא כל כך מאפשרים לי לשוב ולעבד אותם. ישנם דברים שכבר כתבתי אבל אני כבר לא זוכר אם וכיצד פרסמתי. הכל הופך למהות אחת מרובת פנים.

אתבונן בהם, אבחר מתוכם, ואביא אותם כאן כפי שהיו, כמעט ללא עיבוד. הבזקים קטנים שפוגשים אותי יום יום.

הזכרונות טוחנים לך את המח

בסחיפה

בכוונה

בהקיץ

משוטטים בכל מקום כמו שוטר סיור

ובכל פינה נתקלים בעמר

בדרך כלל מצדיעים לעצב כמו למכר, עובר אורח שאומרים לו שלום

אבל מדי פעם – בום

אתה אומר – הילד הזה כבר איננו. בכלל. מת.

וכבר אמרתי שאת זה אי אפשר להפנים.

שביום הזכרון כולם זוכרים את מה שאנחנו זוכרים בכל הלילות.

שביום העצמאות, כשהבית מתרוקן, החגיגה של מי שלא יצא לחגוג חסרה יותר מבכל הלילות.

אני שומע את הדברים, לא את סיפורי הגבורה, את חווית הכאב אני שומע, שומע ויודע. מכיר. הכאב אותו כאב. הדברים של הההורים האחים והאחיות כל כך ברורים לי. ילדים עומדים וקוראים בטקס, ואנחנו קצת על יד, שם ולא שם. עומדים, ורואים את הכאב, והוא אותו הכאב. והסיפור לא שלנו. לא עלינו. לא לנו. אנחנו בצד. בצד של הקהל. והלב והכאב פנימה.

אחר כך, בבית, צפינו בטלוויזיה. תמיד באות מלחמות חדשות, ונופלים חדשים, והמלחמות האחרונות הן טריות ומוחשיות וכמו משתלטות על סדר היום. והמתים החדשים עדיין לא התרגלו והם עדיין מעט חיים. הם עדיין חלק ורצף מן המארג הגדול, מחוברים לכל פינה קטנה בחיים, לכל מעשה וחפץ וקשר. ואני פונה הולך אל המלחמות הישנות. אל הנופלים הדהויים, אלה שבצל. אני מביט אל הכאב הלא מוכר, ואולי משום כך אני נמשך אליו וחושש. התמונות מגלות מיד. בשחור לבן, בתסרוקת עתיקת יומין ומשקפיים שיצאו מהאופנה. זה הדור שלא הרבה להצטלם והתמונה שנמצאה נגזרה מתוך תצלום קבוצתי, תמיד מטושטשת משהו, ללא החדות של התמונות החדשות, כאילו אין מנוס משיני הזמן והפרטים הקטנים חייבים לדהות כמו הזכרון. תמיד הם נראים לי מבוגרים מגילם. תמונת מחזור של סוף בית ספר תיכון והם נראים מבוגרים ממני. התמונה מושכת אחורה בזמן, ואני חש כילד ליד הבוגרים. הנופלים של פעם קפאו בזמן. כבר אין שום דבר שאוחז אותם בפרטי היום יום. רק הזכרונות של הורים קשישים, או אחים, גם הם לא עולי ימים. ששת הימים. מלחמת ההתשה. הם נשארו שם, בחוץ, ומי שעדיין חי וזוכר עשה כברת דרך עצומה והתרחק. והגעגוע הרי ניזון מן המרחק. יושב לו איש קשיש ומסכם את חייו, ומביט בתמונת אחיו הצעיר או אחיו הבוגר, ואין המבט באח הצעיר דומה למבט באח הבוגר, וזה מביט בו חזרה מהתמונה והוא מחוץ לכל אלה. הזכרון שומר ועוטף אותם כמו אתרוג עדין בקופסא מעוטרת. להוציא, להריח, למשש ולהחזיר בעדינות. ליבי לרחוקים. ליבי לאוהבים המתבוננים ברחוקים. אני יודע שיום אחד אולי אני אהיה רחוק, וילדי החיים עוד ירחיקו יותר, והרחוק הזה עומס עליו אלפי קילומטרים של בלתי אפשריוּת. ככל שמתארך הזמן וגדל המרחק, גדל ומתעצם המרחב של מה שיכול היה להיות ומה שלא היה. והצער על מה שלא היה אף גדול מן הגעגוע.

נרות חנוכה

מסתכל בתמונה, חנוכה 2003. כולם עומדים זה לצד זה. מסמן לעצמי את הגובה של כל אחד. כל אחד יחסית לאחרים. ראש ליד חזה, ראש מול כתף. ילדים ליד הורים. היחסים השתנו. הילדים גדלו. ילדים עומדים זה לצד זה, הם סימניה בספר הזמן.

נס הפוך

פך שמן קטן והוא שופע ומתמלא מחדש ומספיק לשמונה ימים, זהו נס. ופך קטן שיוצקים לתוכו עוד ועוד והוא איננו מלא ואפשר להמשיך ולהמשיך, גם זה נס? כמו הים, שכל הנחלים הולכים אליו והוא אינו מלא. כך אני, צופה בתמונה של עמר, והמראה בא אל קרבי עוד ועוד ודבר לא מלא. כמו אדמה חרבה שהמים משקים אותה והם נספגים, נמוגים כאילו לא היו. זה הנס של הצמא האין סופי – אני שותה ושותה ושותה ולא מרווה את צמאוני.

תסרוקת

הנה תמונה ישנה, ועמר לאחר המקלחת, שערו עדיין לח ומבריק, מסודר ומסורק. כאילו הכינו אותו לקראת משהו, משהו חגיגי ויצוגי. כאילו כל הילדות היא הכנה אחד גדולה למשהו. והמשהו הזה שמתכוננים לקראתו, מהו? ויהא אשר יהיה, הוא לא הגיע. ומה שהגיע, הוא לא חגיגי. לא לכבוד החגיגה הזאת הסתרקנו.

גן חיות

ביקור בספארי, ועמר שקיבל מצלמה דיגיטלית משלו מצלם ללא הרף. במבט תמים של ילד מצלם את החיות שבכלובים ובמרעה. והנה מבטו נמשך לציפור, סתם ציפור מקומית שנקלעה למקום לארוחת חינם, ויש בה משהו מוכר וביתי ודווקא היא מושכת את עינו של הילד המצלם. והתמונה האחרונה ביציאה, כבר מחוץ לאיזור הביקור. על הכביש רובץ לו כלב, סתם כלב, לא תואר ולא הדר לו. ועמר ביקש, ועצרנו את הרכב ואת הכלב הזה הוא צילם. ואני זוכר את כל הסיטואציה. מסתכל בתמונות ופוגש זכרונות.

בגרות

אחרי מעבר על תמונות רבות אני מגיע לתמונה האחרונה. וכנגד תמונות הילדות, פתאום עמר שבתמונה האחרונה נראה מבוגר יותר. והיה טוב בעיני, לראות בו מעט בגרות.

עיון באלבום

אני חושב שמיציתי את כל הצילומים הדיגיטליים של עמר. חיפשתי בכל פינה במחשב, וגם הדפסתי, שלא ילכו לאיבוד. לפעמים, במפתיע, הייתי מוצא צילום שהסתתר, או קיבלתי מחברים. זאת תמיד פגישה מפתיעה. ונעימה במובן מסוים. כל פגישה יש בה משהו נעים. מה שמיוחד בצילומים הדיגיטליים הוא שהם מאוחרים בזמן. כמעט כל התמונות המאוחרות של עמר הן דיגיטליות. כמעט כל הזכרונות האחרונים שנחרתו בנו הם מתוך אותן תמונות. אחרי כמעט שנתיים, אני חושב שכבר אספתי וראיתי את כל הצילומים. ואי אפשר יותר להוסיף. ואי אפשר יותר להפתיע.

לתמונות הישנות יותר, שוכנות האלבומים, לא מיהרתי. הן שם, וידעתי שהן שם. מחכות לי.

בזמן האחרון אני מבקר שם יותר. את רב התמונות אני מכיר וזוכר. אבל לא מעט תמונות מפתיעות בכל זאת. גם שם, באלבומי התמונות הישנות, אני מוצא פתאום תמונות שלא זכרתי. וגם כאן, הפגישות הן הפתעה נעימה.

יש תמונות שעמר כלל לא מופיע בהן. מיד הן מתחברות לתמונות שלו, שאני זוכר. הנה, תמונת ילדים בגן ציבורי. בדיוק אז, צילמנו את התמונה ההיא, מהכוון ההפוך, שם עמר כן היה. הכל מתחבר חזרה למארג אחד, ממנו נפרד קודם לכן.

תמונה היא זמן משומר. רגע קפוא. הנה תמונה מככר סן-מרקו בוונציה. להקת יונים מסתערת על תמי וחונה על ראשה. יונה אחת, בחזית התמונה, פרושת כנפיים, מרחפת באוויר ריחוף של קפאון. אי אפשר לתפוס רגע כזה בעיניים. רק צילום יכול ככה להקפיא רגע. כל תמונה היא רגע אחד קפוא. חד פעמי. חולף.

כל התמונות יחד בונות תמונה אחת, גדולה, מעל הזמן. הן קולטות, משמרות ומעבירות אווירה. מהות. תקופה. תמונה של הבית עומד בחצר. מספר תמונות מהגינה. פריחה אביבית. וכאן אני עם שני חברים עומדים יחד, מניפים ידיים, צוחקים – "אנחנו כאן". כל אלה יחד הם המכלול של החיים אז. מכלול לא מושלם, אך שלם. עם דאגות וכשלונות לצד שמחות ותקוות. כל תמונה בודדת מאותה תקופה נוגעת במכלול הזה ומעלה אותו. כשהוא עולה, מיד עומד לעומתו זה האחר, של החיים עכשיו. עם שמחות וצחוק, לצד טרדות וקשיים. עם כמעט כל מה שיש בחיים. אבל תמיד, עם משהו שחסר.

אף אחד

מסתכל בתמונה ורואה ילד. מיליארדי אנשים וכולם שונים. כל אחד נראה אחרת. ובתמונה יש ילד. ואין כמוהו. וגם הוא איננו.

התמונות עוקבות אחר השנים, מספרות סיפורים.

ברצף התמונות הקטן הזה שראיתי פעמים כה רבות התבוננתי באף של עמר.

על פני שנים, כמו הילד עצמו, גם האף מתפתח וגדל, משתנה ומתעצב לקראת משהו. מכפתור למונומנט.

כשאני מסתכל על עצמי, על המראה היהודי, על הוודאות שאילו הייתי שם, בפולין, האף היה גוזר את גורלי, אני שואל אם האף של עמר היה ממשיך והולך בדרכי ומסמן גם אותו באותו האופן. האם מראה פנינו, אפנו, השיער הקשה, היה צובע אותנו כאותו טלאי צהוב.

כשאני מסתכל בתמונות של עמר, רואה את השנוי משנה לשנה, אני רואה בעיניים איך הסיפור נקטע פתאום ונעצר. איך היה יכול וצריך להיות עוד. אני נקרע מסקרנות ורצון לדעת לאן היה ממשיך. בכלל, בחיים, ובמראה ובגוף ובהליכה ובדיבור, ובגודל האף וצורתו.

כשאני רואה את התמונות האחרונות, והאף כבר די גדול, והגובה, אף שאינו נראה בתמונה, אני יודע אותו והוא רב, אני מרגיש ששלב הילדות עבר בהצלחה. ואם אני חושב על כך שלפעמים אנשים חוזרים בדמיונם לשנים האלה ומתגעגעים ורואים בהן את השנים הטובות, ואם גם עמר היה חוזר אליהן ורואה את השנים הטובות תחת השמים הכחולים והשמש, אז טוב שהן היו, והוא היה.

בגיל 14

בגיל 15

בגיל 16

בגיל 17

בגיל 17, משלחת הנוער לפולין