אבא של עמר

כל היום התגעגעתי. ביום הזה התגעגעתי יותר. התגעגעתי ודמיינתי. יחד שכבנו על הספה והאזנו למוסיקה. אתה היית מאד שקט ועצור. וגם לא היית. היית הרבה לידי, ודווקא כשהיית, לא היית. איפה אתה? לא חשבתי שתבוא. אפילו מתנה לא קנינו. אבל, אתה יודע, בפנים מקנן תמיד רצון כמוס.

טיילתי איתך בארצות הזמן. כל הזמן מפנים מקום. כמו הדורות המתחלפים על הבמה, גם אנחנו, כולנו, מתחלפים. ממש כמו המים בנהר. הילד בן השמונה מפנה מקום לזה בן העשר. בן השלוש עשרה לבן החמש עשרה. ובן השש עשרה בא ותופס את מקומו. ובן השבע עשרה, כמו כולם, השאיר מקום פנוי, ואף אחד לא בא אחריו. ולא בא במקומו. ואף אחד לא נשאר.

טיילתי איתך באלבומי התמונות. מזמן לא היינו שם. עברתי תמונה תמונה. דף דף. התמונות מחלקות את החיים לתקופות ועידנים.

הבתים. הבית הראשון בחיפה. הבית השני. הבית במגדים. בעין איילה. השיפוץ. הקומה החדשה. החדר שלך עם הזמן שנעצר.

המכוניות. המטרו. האופל. הסובארו הכחול. זה היה תור הזהב. הכל היה טוב והמבט נישא קדימה. תור הזהב של הסובארו הכחול. אחר כך היו הרכבים מהחברה. עכשיו אני מבין שהם לא היו בני משפחה באמת. לא כמו הסובארו הכחול.

החיות. אדם, סופה, מיקו, באפי, אלווד, אקווה, בנג'י (רשימה חלקית חלקית). וחתולה הנצחית, שכמעט תמיד הייתה.

התמונות באלבום. הישנות, הקטנות, 9X12, והגדולות יותר 10X15. ואני מתחיל להזקק למשקפיים. הדיגיטליות. אלה שבתחילה אפילו לא הדפסנו והיו קיימות רק במחשב. התקופה האחרונה, כשכמעט לא הסכמת להצטלם, ויש לנו תמונות במשורה. וכל התמונות שכבר אי אפשר לצלם, אפילו שיש מצלמה חדשה והרבה מגה-פיקסלים.

כל היום התגעגעתי. אתה לא היית. ודווקא כשלא היית, היית.

עומד על הבמה, נועץ מבטים בקצה הנעל. מחזיק בפסלון, האצבעות מהודקות עד לובן. מושיט יד ומוציא את הפתק המקופל מכיסי. במצב כזה, צריך לקרוא מן המוכן. אני נבוך עד רצון לשתוק - הרי לא בכדי בחרתי בכנוי "אני לא הייתי מעז". אני מרגיש שאין ברירה והמעמד מחייב, ואני כל כך רציתי להמנע מן המחייב. לא להצרב באורו של הזרקור.

כמו בטקס ממלכתי רב רושם המשודר בו זמנית בכל הערוצים, הדברים שכאן מועלים בשני בלוגים. בשני הבלוגים שלי. שניים שבדרך כלל שונים זה מזה. לא הסתרתי אותם זה מפני זה כמו שתי מאהבות. הם מקושרים זה לזה, ומדי פעם אני מפנה אנשים מכאן לשם. אבל החיבור הזה הוא שקט. מוצל. כמו שני אחים שאינם נוהגים להתרועע יחדיו. אלו שתי רגליים שאני ניצב עליהן. צועד איתן לסירוגין. הן מאפשרות האחת את השניה. בכל פעם אני דורך ברגל אחת ומאפשר לאחרת להתרומם ולהתקדם. היום, בטקס, אני ניצב על שתיהן.

זכיתי, מאז שהתחלתי בכתיבה, להגיע למקומות מיוחדים. קוראים רבים בחרו להעניק לי כבוד מיוחד - ברשימות של אתרים ופוסטים מומלצים, בהמלצות למערכת, בהקדשות ובהתייחסות מיוחדת לדברים שכתבתי ולבית בו הם נמצאים. זה המקום להסביר שאם לא התייחסתי לכך אצלי ולא הוספתי קישורים לקישורים, הכל מתחושת מבוכה ובישנות. זה המקום להכיר תודה למי שכך התלהב והשקיע רק כדי להמליץ ולשבח, ובעצם לכל מי שמגיב, וגם למי שרק קורא, שמתפנה מעיסוקיו וטורח להגיע לכאן כדי לקרוא מה שיש לי לומר. תודה.

לא הייתי מוצא את עצמי עומד ונואם כך לולא מצאתי את עצמי ברשימת 25 הבלוגים הנבחרים של "אפלטון", האתר של אורי קציר. את האתר הוותיק והמכובד אני מכיר מזמן, וגם את הנבחרות שלו. עם כל המבוכה, אני מקבל את הבחירה בתודה ובשמחה, וחושב שאין מנוס מקדמת הבמה ואור הזרקורים.

לא הייתי מעלה את הפוסט הזה בשני הבלוגים שלי ויוצר כך חיבור מואר ורחב ביניהם לולא זכיתי ושני הבלוגים נכללים ברשימת ה-25. והדבר אינו דבר של מה בכך.

הכתיבה שלי היא עבורי שיח מיוחד במינו. כי את הדברים אני אומר וכותב מתוך עצמי וכמעט אל עצמי - מעלה ומציף ונותן צורת אות למה שאני מרגיש וחושב. אלא שהדברים לא היו מתפרסמים כאן אלמלא היו רצויים ומתבקשים ואמורים להגיע אל כל אחד. כך הם הופכים למין שיחה שאני משוחח עם כל אחד ואחד הקורא אותי, כל אחד שיכול לקרוא, וגם מי שלא יכול. החוויה וההתייחסות של הקוראים כפי שהיא מופיעה בתגובות אמנם אינה גורמת לי לשנות את מהכתיבה או הבחירה שלי, אבל היא נותנת טעם, וחשק, וחמימות ורצון להמשיך ולשתף. התודה שלי אם כן היא לכל מי שנהנה וכל מי שמוצא שתרמתי לו ולו דבר קטן. תודה.

ואילו עמר היה כאן ביום הולדתו שיחול השבוע, לא הייתה באה לעולם מילה אחת מכל אלה. ואי אפשר לשנות.

אצלנו במשפחה יש עונת ימי הולדת. עמר היה הבכור אבל יום הולדת שלו היה האחרון. בכל שנה נאלץ להמתין חדשיים, לראות את המתנות מגיעות לכולם, ושלו כל כך מאחרות. הוא שנא את זה. הוא לא אהב לחכות עד שיגיע תורו ובינתיים להביט באחרים פותחים את העטיפות. למרות שהתאריך הזה, של יום ההולדת, היה שלו, כל כך אישי ופרטי, הוא היה מוותר עליו בשמחה ומתחלף עם האחים שלו כדי לזכות בראש התור.

מזה שנתיים, ביום ההולדת של עמר אנחנו מקיימים טיול עם החברים שלו ושלנו. עם בא האביב אנחנו מסיירים בכרמל ומנסים לבחור מסלול מתאים. שיהיה לא קשה ולא קל מדי, לא ארוך ולא קצר, שנח לחזור מנקודת הסיום להתחלה, ובעיקר שיהיה יפה מעניין ומגוון. בראשית האביב אנחנו בודקים ובוחרים והמסלול ירוק ומוצל ופורח אבל הטיול שלנו יגיע רק בסופו של חודש מאי. במהלך החדשיים האלה הפרחים נובלים והירוק מצהיב. הכרמל בכל זאת נשאר מוצל וירוק בכל ימות השנה והאוויר נעים, אבל גם אנחנו יכולנו לשמוח אם עמר היה נולד חדשיים מוקדם יותר.

לכל אחד מהילדים יש חג עברי שמלווה אותו ביום ההולדת. החג של עמר הוא שבועות, החג של החיטה הזהובה. השנה בחג השבועות נטייל במרומי הכרמל באזור הידוע כ"שויייצריה הקטנה". מקום ירוק ופראי ויפה בכל ימות השנה.

פירורים

מגירה של כלי כתיבה ישנים מלאה זכרונות ילדות.

בין העפרונות הצבעוניים והטושים פזורים פירורים.

כל ילדות נגמרת,הופכת לפירורים שנשארים כשציפרים לומדות לעוף.

לפעמים היא נתקעת במגירות, לא יכולה לצאת, לא מצמיחה כנפיים.

התחדשות

מה שהיה הוא שנהיה. רק יותר. או פחות.

כי הפעם, כשניקיתי קבצים ישנים אי שם מ-2008,

נראו אלה מ-2007 כעתיקות ללא הופכין,

והאצבע הייתה קלה על מקלדת המחיקה

ושוב צפה באוויר שנת 2005

כל כך עמוקה ורחוקה

והעבר,

הרי שם הוא כבר נגמר,

משם הוא מביט לאחור,

מפנה את גבו

ואת פניו

מצייר רק הדמיון .