אבא של עמר

החיים ממלאים כל פינה נידחת כמו עשבים שוטים

תהליך תופס מקום

זר פרחים קטן מונח על השולחן

מביא את האַין   לגרש את היש

הרבה אַין מציף הכל

אֵין לו צבע וריח ואֵין לו כלום

הוא רק כבד מן האוויר

שאתה נושם.

זר פרחים על השולחן

וכל עלה וכל אבקן

אומרים שתיקה.

מעניין אם מלכוד 22 היה מצחיק אותך.

שבועות זה החג של עמר. תמיד היה. כמעט לכל אחד יש את החג שלו שמלווה אותו. שבועות זה החג של עמר.

משך שבע עשרה שנה, זה היה החג שלו בצורה אחת וכבר חמש שנים זה החג שלו בצורה אחרת.

בשנים האחרונות, אנחנו מטיילים ביום ההולדת. לא בדיוק בשבועות אלא בשבת הקרובה ביותר לתאריך.

השנה ננסה קצת אחרת. נצא לטייל ביום שישי אחר הצהריים. יהיה פחות צפוף וחם. זה יהיה גם בתאריך הנכון. התאריך, אני יודע, יכול בעצמו להגיד דברים. בעצם, הדברים נאמרים מעצמם.

עדיין הקושי של המסלול תלוי בחולשת החוליה שלנו, ההורים, ועדיין אנחנו לא כל כך חלשים. מי שיבוא יזיע. כלבים יתנשפו מאד, ובמקומות מסוימים יצטרכו לעזרה. המסלול יתחיל ויסתיים בחניון רכס אצבע.

יהיו הרבה חיוכים, חיבוקים וצחוקים. ויהיה חור בלב.

המעלית ממהרת לראש המגדל ,

בכל שניה קומה,

בכל שניה קומה.

בכל קומה נשמע צפצוף,

המעלית עולה, ומשמיעה

צפצוף בכל שניה,

צפצוף בכל שניה.

כמו הצפצוף בחדר טיפול נמרץ.

המנגינה הזאת נכתבה לטיפול נמרץ.

במעלית, אתה מחכה שתגיע,

ובטיפול נמרץ – שלא יגמר.

וזה נגמר

והמעלית לא נוסעת לשום מקום.

הצפצוף נפסק ואתה יוצא לעולם.