אבא של עמר

נח לנו להאמין בכל מיני חוקים מסתוריים בלתי ניתנים לערעור. אולי כך אפשר להכניס מעט סדר בעולם המטורף שמסביב. כמו אמונות טפלות. "אל תפתח פה לשטן".  אסור להביע בקול רם מחשבה או ציפייה טובה, כי השטן ישמע וידע ויסכל את כל התכניות. אבל אם נקיש בעץ שלוש פעמים, תבוטל הרעה, כי קיים מן חוק קדמון וחזק, ושלוש נקישות בעץ חזקות יותר מרצונו הרע של השטן.

או למשל האמונה בל"ו צדיקים שחיים בעולם ושומרים עליו. כך, בכל פעם שמת אחד, באותו הרגע ממש נולד צדיק חדש. כי העולם לא יכול להתקיים אם לא חיים בו בדיוק ל"ו צדיקים.

לפעמים האמונה לובשת צורה של משימה. אם כולם יניחו תפילין, או ישמרו שבת, יבוא המשיח. אם מליון מאמינים יתפללו יחד, יבוא שלום לעולם.

באופן מוזר, נטעה בי תחושה כזאת. כשאני רואה דרך הכתיבה כמה אנשים אוהבים את עמר למרות שמעולם לא הכירו אותו, נולדת מעצמה אמונה מסתורית שהאהבה הזאת היא הגאולה. שכל מה שצריך הוא שכולם יאהבו את עמר. שישמרו לו מקום בליבם. אינני יודע לאיזה נס לצפות. זה לא כתוב בשום נבואה עתיקה. אבל כאשר אלף לבבות ימלאו באהבה לעמר -  יתרחש הנס.

הייתי היום בבדיקות תקופתיות. ממקום העבודה שולחים פעם בשנה את כל הזקנים.

מסתבר שעדיין לא התחלתי להתקלקל. עדיין הכל תקין ופועל. הלב והכליות, הראיה והשמיעה, המשקל והגובה, הכל משומש במצב מצוין.

אתה יוצא משם ומקבל אישוש ואישור שעדיין אתה צועד בדרך המלך, ועדיין עתידך לפניך, שלא לדבר על ההווה, וכל זה מעניק הרגשה טובה ושביעות רצון.

ואני רואה את האבסורד, שאני זה שבריא וממשיך, ולא יעלה על הדעת שהילד שלי לא.

והרופא שמראיין ושואל ומברר את ההיסטוריה המשפחתית, שואל על ההורים, ואפילו על אחיות ואחים, ולא יעלה על הדעת שישאל על הילדים.

ואני מרגיש את הגוף הבריא בן החמישים, וחושב על נער צעיר.

ולא מנסה להבין.

הוכחה פשוטה שאי אפשר להשלים, ואי אפשר להבין ולהפנים את המוות –

שאם פתאום נפגש ברחוב, נתחבק ונשמח כל כך, וזה לא יראה מוזר אף לא לרגע. זה יראה הדבר הכי טבעי והכי הגיוני בעולם. הרי זה יכול לקרות בחלום. ומה כבר ההבדל בין חלום ומציאות?

וזה גם מה שעושה את זה לכל כך עצוב. שאני יודע שהאפשרות הזאת, הכל כך טבעית ומתבקשת, לא תוכל להתממש לעולם. ו"לעולם", ו"לנצח" ו"אף פעם" אינם קלישאות. וחלום הוא רק חלום.

כמי באר

מים חיים בבטן האדמה. מי תהום. מים טובים ממתינים בחושך כדי לצאת לאור. כשהם מוצאים לעצמם מוצא, מעיין מתחיל לנבוע. המים עולים ויוצאים דרכו, מתגברים ולא פוסקים. אם הם לא מוצאים את הדרך החוצה, צריך לחתור לתוכם. לחפור באר. דרך שכבות קרקע וסלע, למצוא את הדרך אל אותם מים נסתרים. ואז, צריך לשאוב אותם. להגיע אליהם ולדלות אותם ממקום מסתורם. מי מעיין ומי באר. אלה גם אלה מים זכים, ורק אלה באים אליך, ואלה, אתה בא אליהם.

המחשבות על עמר, הזכרון שלו, הגעגועים, כמוהם כמעיין. עולים ופורצים ומציפים אותך. אך יש והמעיין מתכסה ונעלם לזמן מה. אז עליך לחפור באר. לחפש ולמצוא ולהוציא את אותם דברים הנסתרים בתוך תוכך. כך קרה לי באותם שבועות של הכנות והתמקדות בבר המצווה שהייתה. עניינים רבים תופסים את כל כולך, מכסים את המעיין בשכבות של מציאות חדשה. וגם עם תם החגיגות וההתעסקות, השכבות נשארות שם. כך מצאתי את עצמי ללא המעיין. כך מצאתי את עצמי חופר לי באר. מעורר את הדברים שאינם מתעוררים מעצמם.

אחר כך, בא יום ההולדת של עמר. שוב נלקחתי למקומות אחרים, ישנים חדשים. ושם, ולא במפתיע, שוב מצאתי את המעיין.

כגורי חתולים

אנחנו כמו חתולה מיניקה. המחשבות שלנו - כמו גורים רעבים, מחפשים ונדחפים בכח לזכות בפטמה מעניקת חיים. אם הם רבים מדי, אין די מקום לכולם. החזקים יותר נדחפים, ודוחקים הצידה את הקטן והחלש. כך, המוני הדברים נדחקים, מחפשים את תודעתנו, מנסים להכיל את עצמנו. הדברים החזקים נדחקים קדימה על חשבון האחרים, משאירים אותם בצד. אבל אנחנו, בראותנו גור חלש שנותר בצד, אוספים אותו אלינו, מאכילים אותו ומטפלים בו, עד שהוא גדל מעט ולומד לעמוד על רגליו. הנה, כך, אני לא מוותר על עמר שבתודעתי.

חזרתי הביתה.

את השבת ניצלתי לעבודות תחזוקה של המחשבים בבית. עדכונים והרצות של אנטי וירוסים, גיבויים וכו'.

יש בבית שלושה מחשבים.

אחד – הישן (אם זה היה ילד, היינו אומרים הגדול). כבר בן שבע. זה המחשב הראשון שהיה המחשב השני, כלומר כשהוא הגיע, נשאר המחשב הקודם בשימוש. הוא ישן ואיטי ומשמש בעיקר כמשרד. עליו אני יושב וכותב. עליו אני עורך ומסתכל בתמונות. אני עובד איתו גם כי המיקום שלו הכי נח, וגם כי הילדים נישלו אותי מהמחשבים האחרים.

אחד – החדש. רק בן חצי שנה. עדיין אפשר להתייחס אליו כמשוכלל ומתקדם. הוא נמצא בחדר של עמר. מחשב חדש בחדר, זאת מחשבה שבטח הייתה מאד משמחת אותו. אפילו אם זה בעצם מחשב של כולם, וכל אחד יכול לבוא ולשבת לידו.

והאחרון, בן ארבע. זה המחשב הראשון שהגיע עקב דרישה ל"מכונת משחקים" שהמחשב הקודם לא עמד בה. היה בו כרטיס מסך מתקדם, הרבה מעבר למה שהייתי קונה לעצמי. עמר בחר בו כמתנת יום הולדת בגיל חמש עשרה, וחיכה לו בסבלנות קצרת רוח למעלה מחודש. לכשהגיע, הפך זה בפועל למחשב של עמר. שם היה מקומו הקבוע. שם בודק הודעות על הבוקר, תוך כדי צחצוח שיניים. משם צועק לי "שלום" כשאני מגיע הביתה. משם מגיח לביקור לארוחת ערב. שם אני שומע אותו מתקתק במרץ כשאני במיטה, מנסה להרדם. משם הרחקנו אותו לא פעם כשחשבנו שהוא מגזים. שם ישבתי בלילות של השבעה, ואחריה, מגלה פתאום עולם ומלואו של פעילות וחברות וירטואליים שרקם בכל אותם ימים ולילות. שם, כשישבתי עכשיו והתקנתי תיקונים ועדכונים, התגעגעתי לילד שישב שם פעם.

היינו היום בנחל יגור.

אנשים שאנחנו אוהבים. שאוהבים אותנו. אנשים שאוהבים את עמר.

היה יפה ונעים ומוצלח. כנראה נמשיך כך.

הנחל יפה כמו שתמיד היה. כאילו חיכה,בלי שנוי, כדי לקיים הבטחה.

בטוח שעמר היה נהנה. וגם נוהג כל הדרך לשם. וגם, שכל ההרכב הזה לא היה יוצא יחד לטיול.

לצערי, אני מחר יוצא לנסיעה ולא אהיה כאן כמעט שבועיים.

משום מה, אין כתיבה ללא בית.