אני קורא ברומן החדש של דויד גרוסמן "אשה בורחת מבשורה". לאורך כל הקריאה אינני יכול להנתק מהסיפור שמחוץ לסיפור. הרי הספר המספר על חרדתה של אמא מפני המבשרים המביאים את בשורת נפילתו של הבן התחיל להכתב עוד לפני שאורי, בנו של הסופר, התגייס לצבא והסתיים שנה וחצי אחרי נפילתו. וכל זה הרי מהדהד בין דפי הספר. כי הספר נכתב כפי שצבעי הצובע את הקיר, שכבה על שכבה על שכבה. והמציאות לא רק שפגשה בעלילה ולא איפשרה לה לברוח מפניה, אלא הוסיפה שכבות חדשות על האופן שבו כל הדברים נכתבו. ואני קורא, ומבין, ומבין שהסופר גרוסמן גם הוא יודע על מה אני מדבר. ואני קורא ומסתכל ותוהה מה מהדברים בא מתוך ההבנה הזאת, וקשה הדבר, כי סופר מוכשר הלא יודע לתאר את כל הדברים כאילו הוא עצמו היה שם. ולא הסקרנות וחיפוש האנקדוטות מעניין אותי אלא ההד. ההד לאותם דברים שאני כל כך היטב מרגיש ויודע. ההד המחזיר אלי במילותיו את אותם הדברים.
קראתי עתה קטע שחייב אותי לעצור בקריאה ולפנות לכתיבה. כי הקטע הזה כמו חבט בי בעצמה ובאכזריות והוא עוד ממשיך ומכה ולא מרחם. ללא 'הדבק' ו'העתק' אני רושם את הדברים מן הספר, מילה במילה, אות באות.
"...איך היא תדע לספר עליו כמו שצריך. ואולי בכלל יסתבר לה, שאין לה כל כך הרבה מה לספר עליו?
כלומר – יש אינסוף דברים לספר עליו, ובכל-זאת, לפתע נבהלה לחשוב שאם היא תדבר עליו ברציפות שעתיים או שלוש, או חמש שעות ואפילו עשר, יתכן שכבר תקיף את מרבית הדברים החשובים שיש לה לומר עליו, על כל חייו, תסכם, תמצה אותו. אבל איך יתכן שזה כל מה שיש לספר עליו, ורק לפני רגע חשבה שחיים שלמים לא יספיקו? ואולי זו החרדה שמכווצת לה את המוח."
ועוד בהמשך היא מתלבטת מה תספר "אך מה שהיא מעלה בחפירתה הקודחת נראה לה נדוש ושולי, אנקדוטות חביבות...". והיא מבינה שאלו "סיפורים שבסופו של דבר מתאימים לאלף נערים כמוהו, חכמים ומתוקים ומקסימים לא פחות ממנו".
ואני, קרוב לשלוש שנים שאני כותב ופרט לסיפור המערה כמעט ולא סיפרתי דבר על עמר (וגם הסיפור ההוא בא כדי להסביר מדוע בחרנו לטייל דווקא למערת אצבע). הסיבה לכך היא ראשית וקודם לכל היא שעמר, משעה שעמד על דעתו, לא אהב שיצלמו אותו ויספרו עליו סיפורים, ואני משתדל לעמוד בכך. אבל אותו כאב העולה מן התאור שציטטתי קיים ועומד, ואני יודע ששום דבר, שום צירוף של מילים ותיאורים ותמונות וסרטים לא מכיל ולו קמצוץ ממי שבאמת היה, ובזאת נוכחתי כבר בשלב מאד מוקדם. ועוד דבר. אותן אנקדוטות קטנות וחביבות שברגיל הן הנושא ל"גאוות אמהות" הופכת מכאיבה וצובטת לב לאחר המוות ולא בדברים כאלה אני רוצה לפנות ללב הקורא.
יש ספר נוסף שאני קורא בו לאיטי - "רישומים של התגלות" של אריאל הירשפלד. והספר הזה שגם הוא רושם ומשוטט סביב הוויה של אובדן ופרידה פוגש אותי בכל מיני מקומות. בדיוק היום אני קורא ברשימה הקרויה "ירושלים – קול הדממה". ושם הוא עומד על ההבדל המובהק בין ירושלים הארצית, הבנויה חומות ואבנים ובני אדם ומקומות, ובין זו השמימית, הרוחנית, אותה מהות של קדושה הקיימת רק בתודעה. אולי באופן הזה עמר שאני כותב עליו, הוא לא עמר של סיפורים, אלא של אהבה וגעגוע, של נעורים שנקטעו ומשום כך התקבעו לנצח. לא את עמר אני מפרט וחושף אלא על מה שמתקיים סביב החלל שהותיר. מתוך החוסר והחלל מתהווה מהותו של מה שהיה ואיננו. עמר הזה יכול להתקיים ולהשאר אצל מי שלא הכיר אותו ולא שמע מעודו את הסיפורים הקטנים של יום יום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
