אבא של עמר

יש רגע מושלם. הכל מתחבר לפיסה אחת של שלמות. כמו השקט המבורך של שישי אחר הצהריים. מגע האל של יום – מזג אוויר מושלם, נוף מדהים, ריח משכר, מוסיקה, מעיין שמימיו זכים. והכל מתחבר – עבר והווה, כל החיים, כל הקיום, היקום, הכל הופך ישות אחת. כאילו הרגע המיוחד הזה, על הקסם שבו, הולך ומתפשט ומכסה כל פינה בהוויה שלנו וצובע אותה באור השלמות.

ושום דבר אינו מושלם.

כי כשהשלמות עולה ומתממשת ומאירה את הכל, כשכל ההויה מתחברת למהות אחת, פועם בה לב של עצב, והוא אף פעם אינו חדל. כי הלב הזה הוא אני. הוא חיי. והאור המופלא הזה של השלמות מאיר גם על העצב, בכל פרטי פרטיו. כי השלמות, יש בה הכל.

לכן, כשישבנו סביב הפסנתר ושרנו, ושרנו, והשירים ארגו את כל חיינו לכלל שלמות אחד, באותו רגע מושלם גם אני שרתי את השירים הכי יפים, ובאותה עת ממש, הדמעות לא חדלו. לא בכיתי. הדמעות ירדו בעצמן, כמו המעיין שבהרים.

אחרי הפעם האחרונה שנסענו לחו"ל, כל המשפחה, אמרנו שבפעם הבאה תורנו, ההורים, לנסוע לבד. עמר, הבכור, כבר היה מספיק גדול כדי שנשאיר את כל הילדים בבית ונסע לכמה ימים. הנסיעה לא יצאה לפועל, ושוב לא יכולנו לנסוע לבדנו. וגם לא רצינו.

בשבוע האחרון נסענו לטורקיה. תם החליט לא להצטרף. הוא נשאר במשך השבוע בבית, לבדו. הוא כבר מספיק גדול.

במהלך אותו השבוע, הוא הפך לילד הכי גדול.

במהלך אותו השבוע, השיג את עמר.

עוד מימים, כשהייתי מזדמן לבית קברות, הייתי מציץ על המצבות ועושה בראש תרגיל מהיר בחיסור.

כל מצבה מחברת מישהו לתקופה מסוימת. כל מצבה נוקבת בשנות חיים. ואותו תרגיל חיסור מוצא את אותה מכסה. מי חי תשעים שנה, ומי תשעים ותשע, ומי רק שלושים ושש, ומי שלוש. לכל אחד, לכל אדם ניתנה קצבת שנים. חלוקה שרירותית, בלתי ניתנת לערעור, בלתי מוסברת. ממש כמו קלפים במשחק פוקר. לכל אחד מחולק קלף, וזה מה שיש. הקלף הפוך, מסתיר סוד, ואז הוא נחשף ואומר לך בדיוק מה קיבלת. ובחיים, אי אפשר להחליף, ואי אפשר לרמות.

ככל שדבר מה הוא בעל משמעות רבה ורחבה יותר כך מחברים עבורו יותר שמות וכינויים. כך המוות. כמה שמות וביטויים שונים משמשים לתאור החוויה המסתורית הזאת?

יש מי שסתם מת

ומי שנפטר - מהעולם ומגופו

ומי שגופו נשאר אבל נפח את נשמתו,

ומי שהחזיר את נשמתו לבורא

מי שבאופן אישי הולך לפגוש את בוראו

ובתוך כך הוא עובר לעולם שכולו טוב

ומכל מקום הוא הולך לעולמו

מי שלא עוסק בעולמות אלא בענייניו ורק נאסף אל אבותיו

ועוד פחות מכך מי שבא יומו

והזקנים האסקימוסים שפשוט הולכים להציץ בעינו של הזאב

מכל אלה, שתיים אני יודע

אני יודע שעמר מת סתם

בלי סיבה

ואני יודע שעבורי

ביום ההוא, כשיבוא,

הבטוי שלי יהיה -

"אני הולך לפגוש את עמר".

וזאת תהיה סיבה טובה לחייך.

עוד מעט נגיע הביתה. אני נוהג, והנה כבר נכנסנו למושב. אני נוסע בכביש הגישה וזוכר. כאן בכניסה היינו עוצרים. הייתי מחנה בצד ומחליף מקומות עם עמר. הוא מתיישב ליד ההגה ובהרבה שמחה וגאווה נוהג הביתה עד לחנייה. כמעט תמיד נזכר בזה בכניסה למושב.

זכרונות הרבה. בעצם לא כל כך הרבה. כך וכך זכרונות, ואני נזכר אותם. עובר עליהם שוב. זוכר את עמר ומראה פניו וגופו. הליכתו ועמידתו. אצבעות רגליו וידיו. חיוכו וצחוקו וכעסו ובכיו. תמיד אותם הזכרונות.

אנו החיים ממשיכים. דברים חדשים, חוויות ומקומות. משתנים, מתבגרים, מזדקנים. הילדים, ככל שהם קטנים, כך הם מתפתחים ומשתנים. גם אני בגילי, דברים משתנים ומתחדשים. כל יום השמש זורחת ליום חדש.

ואצל עמר אין חדש. אני זוכר אותו באותם הזכרונות, אותם המקומות, אותם הרגעים. תקוע אי שם, ואין תקווה לשנוי.

כמו בבית של זקנים.

כשנכנסים לדירה של זקנים, היא נראית דירה של זקנים. הם לא חשים בכך, אבל הם גרים בדירה של זקנים. לפני שנים, כשהיו יותר צעירים, ערכו שינויים ושיפוצים, ריהטו ועיצבו את הבית. מאז, באיטיות, מבלי להרגיש, הדברים השתנו. והם לא. כך, הדירה שלא השתנתה הפכה לדירה של זקנים. הזקנה מופיעה כשמפסיקים לשנות ולהשתנות. יש סביבנו זקנים בני כל גיל, כאלה שפעם השתנו, ואז, בנקודה מסוימת הפסיקו.

יש כמובן גם צעירים בני כל גיל.

ואצל עמר אין חדש. אני זוכר אותו באותם הזכרונות, אותם המקומות, אותם הרגעים.

כמה זכרונות עלו בי ברצף.

סגרתי מאחורי את הדלת בחדר של עמר. היה צריך לעזור לה, והייתה מעין טריקה. מיד קפצה ועלתה בזכרוני פעם כזאת או אחרת שעמר כעס או רב איתנו והלך להסתגר בחדרו תוך טריקה רמה.

אחר כך, כשראיתי את הלחי של גיא, שמפאת החם או היובש קצת האדימה, מיד פרחו בי לחייו של עמר שהיו תמיד מעט אדמדמות.

הזכרונות הקטנים, השוליים, גם הם מכאיבים.

הם מכאיבים, כי את אותם הפרטים הקטנים אני לא חי יום יום. הם לא מקבלים מקום או במה כשאני חושב או זוכר. הם לא מתועדים, ולא מסופרים ולא רשומים. אבל הם היו. דברים קטנים ושוליים בהווייתו של עמר שאף אחד לא מתחזק והם הולכים ודועכים ונעלמים. אין להם קיום בלעדיו, אבל הם חלק ממנו. כך, כשהם הולכים ונמוגים אני רואה עוד חלק מעמר שהולך לאבוד.

דווקא כשאני במקרה נזכר בהם, דווקא אז אני מודע לשיכחה.

אני קורא בדברים שכתבתי לפני שנה על המשקפיים של עמר, ונוכח שכבר אז שמתי לב לכך. לפריטי זכרון שוליים שהולכים ונשמטים. ואם כך, אולי העובדה שאני בכל זאת נזכר יכולה להצביע דווקא להיפך. שהפרטים הקטנים בכל זאת נשמרים. או להיפך, שיש המון דברים קטנים כאלה שאף אחד כבר לא זוכר.

ומכל מקום, כך או כך, הרי זה לא באמת משנה. הרי שום דבר לא באמת משנה.