אבא של עמר

בבוקר קברנו את אקווה. היא מתה במהלך הלילה.

יום אחד - כשהרשויות מררו פחות את חיי הכלבים ובעליהם והבית לא היה מוקף בגדר - היא הופיע בחצר. כלבת לברדור לבנה, כבת חמש. הופיע וישבה מתחת לאחד העצים, ומאז נשארה אתנו. תשע שנים. באחד הימים הראשונים, שהיה יום חם, השקינו אותה בצינור. אז התגלתה האהבה הגדולה שלה למים. הכלבה האיטית והשקטה היתה פוצחת בריקודים. מנסה לקפוץ (כלומר מניפה בו זמנית שתי רגליים באוויר) ולתפוס בשיניה את זרם המים הנישא באוויר. בכל הזדמנות שראתה מים זורמים – ממטרה פועלת או צינור פתוח – פתחה בחגיגה של קפיצות נביחות ומשחקי מים. לא פלא שקראנו לה אקווה.

בשנים האחרונות הפכה יותר ויותר איטית וכבדה. לעלות מדרגה אחת היה מאמץ שחייב מחשבה ארוכה ותכנון, אבל הרוח הטובה והכשכוש בזנב לא השתנו כהוא זה. אתמול בלילה היא לא כשכשה בזנב גם כשקראו בשמה. רק שכבה והתנשפה בקושי עד שחדלה. בבוקר קברנו אותה בחצר. יש לנו איזור המשמש בית קברות לכלבים והוא הולך ומתמלא.

אחר כך ישבתי לנוח (מלאכת החפירה מלאכה קשה מאד). כמו בסרט שנגמר, היתה תמונה אחת, קטע אחד שניגן עם הסיום. כלבה לבנה קופצת על הדשא בהתרגשות, נובחת, מנסה ללכוד את זרם המים הבוקע מהצינור. זכרון שעוטף ומקיף וסוגר תקופה שראשיתה שמחה והתרגשות וסופה טמון באדמה. כמו כל חזרה לעבר, הגעתי לבור העצב. ונעצרתי.

היא הראשונה מבני המחזור של עמר שהולכת אליו. לוקחת איתה ערימת זכרונות ופיסת תקופה. כל הכלבים והחתולים, עד עצם היום, אפילו לא יודעים שעמר היה ולא יהיה. הם לא מבינים ואי אפשר להסביר להם. הזכרונות כולם שלי. רק שלי. יחד איתה, יחד עם הזכרונות, הולך עוד משהו. יש לכלבים גן עדן, או שהם מורשים להכנס לגן העדן של האנשים?

שני אחים, בני 14 ו-18, התחשמלו למוות בעיצומה של מסיבת קצף, בנופש במלון בטורקיה.

כאילו יושב שם מישהו למעלה וכותב גורלות. לאט הוא מצליב נתונים, מוסיף פרטים וסוגר עניינים. ככל שהוא מתקדם בעבודתו, הטבעת מתהדקת ומתמקדת, מתמקדת, סוגרת על הקרבן הבא. אתה לוקח את זה באופן אישי רק כשזה קרוב. ככל שיותר קרוב, כך זה יותר נוגע אליך. תאונות דרכים, פיגועים ומחלות – זה כללי. מאד כללי. יכול להתאים לכל אחד. מוות שרירותי, מטורף, חסר הקשר. מוות של אחד למליון. כשאני נתקל במוות כזה אני מרגיש הזדהות. זה המוות שלנו. ולא משנה שאת המוות הזה כבר עברנו. הרי אלמלא כן, זה לא היה מרגיש כל כך דומה. ואותו חורץ גורלות יושב במרומים בחר גם את הגילאים האלה. 14 ו-18. שני אחים בני 14 ו-18. מכל הגילאים בעולם, דווקא הגילאים של הילדים שלי. אלה שגילם משתנה בכל שנה. זה נראה כמו איום אישי. אני מסתכל על הילדים ולא מבין. איך אפשר? אני מחכה עכשיו שתעבור שנה. שכבר לא יהיו בני 14 ו-18. כאילו המרחק הזה מגן. מגן מהדמיון הרב. מגן מהקרבה אל הסכנה. ובעצם, זה לא משנה. את מה שכותב אותו חורץ גורלות יודעים רק לאחר מעשה. כשיודעים, כבר מאוחר. איך אפשר לאבד כך שני ילדים, במוות טפשי כזה? כאילו שאחרת זה קל או נסבל מדי.

יש לדתיים מנהג לחבר יחד תאריכים סמוכים ולרצף את השטח ביניהם. והשטח המגודר הזה לא לשמחה נועד. כך מחברים ראש השנה ויום כיפור ויוצרים את הימים הנוראים. כך בימים אלה מיז' בתמוז עד ט' באב אלו ימי בין המצרים. כאילו יותר נח לצרור הכל בחבילה אחת. אולי זה נובע מנטיה טבעית לעשות סדר ולחבר דברים זה לזה ולכרוך אותם יחד. זה קורה מעצמו, מבלי שמתכוונים.

יש לי שני תאריכים, שניהם של עמר. בסוף האביב, ב-28 במאי נולד, ב-11 בספטמבר, ראשית הסתיו הלך מאתנו. ימי הקיץ האלה, מאה הימים, הם ימי הפרידה. הם ספירת עמר שלי. יום הולדת וסיום שנת הלימודים וחופש גדול וחזרה ללימודים. בעיקר חופש גדול. אלה הימים מהם נקבצו זכרונות אחרונים. כל שנה, כעת השלישית, אני שט דרכם. שיט איטי, נינוח של קיץ. פרידה איטית. ואני אוהב את הקיץ ומתענג על החם וחולף על פני הימים. יש זכרונות קטנים אבל כל הקיץ הוא מקום אחד רחב. אני שט דרכו ובסופו יוצא תמיד אל תוך אותו היום. זה הפתח היחיד.

תמי ארד בוכה בשקט על משכבה בלילות.

כי בעולם שסביבה עוד לא אבדה תקווה.

קרנית בכתה בלילות שנתיים.

עכשיו אפשר לבכות. בקול. לאור יום. אפשר דמעות.

עכשיו כבר כואב.

שנתיים של כאב מוקפא, ממתין. כמו תערובת כימית של בסיס ומקשה. חבית של חומר בסיס יכולה לעמוד שנתיים. או עשרים ושתיים. רק כאשר מוסיפים את המקשה מתרחשת הריאקציה. עכשיו קשה. עכשיו זה התחיל, מה שנדחה. רק נדחה. עכשיו זה כאב אחר. זה לא כמו מה שכולם מרגישים ביום רע. לא ההזדהות של כולם. לא ההשתתפות בצער. זה הכאב הגדול, האישי, הפרטי. עכשיו הוא כאן. שם.

***

אלדד ואודי. שנתיים אנחנו הוגים את שני השמות בנשימה יחידה. חיבור אחד. כל הזמן, מחוברים בברית עולם. עד לסוף הסיפור. עכשיו הם נפרדו. כל אחד ללוויה שלו. למקום האחרון שלו. עכשיו אלדד. והיכן שאין אלדד. עכשיו אודי. והיכן שאין אודי. כבר לא ביחד. נפרדים מהם. והם, גם הם נפרדים. כל אחד הולך לביתו. סימן שזה נגמר. והם, כנראה אפילו לא ידעו שהיתה מלחמה.

***

בנהריה. כאילו שם הכל מתחיל ונגמר. שם כל העולם כולו. חיל מנהריה נחטף ופורצת מלחמה. אשתו מצפה לבשורה בנהריה המופגזת. שנתיים אחרי וחמש דקות משם, בראש הנקרה, מתבצעת עסקה. משוחרר רוצח שרצח משפחה בנהריה. חיל מת חוזר הביתה ונקבר בנהריה. נהר של דיו. נהר של דם. נהר של דמעות.

ימי ההולדת שלנו מקובצים. חמישה ימי הולדת בארבעה וחצי חדשים. אנחנו חוגגים לפי הלועזי אבל מה שנחמד בלוח העברי זה שהם נופלים ברצף של חודשים – אדר, ניסן, אייר, סיוון, תמוז. ההורים עוטפים את הילדים. אני פותח, אחר כך הילדים ותמי מסיימת. הפסקה ארוכה, ושוב סיבוב. מבין הילדים, עמר היה האחרון ותמיד נאלץ להמתין לתורו בחוסר סבלנות.

לפני שלוש שנים, עם בא הקיץ, תמי סגרה את הסבב. כולם כבר חגגו ובא תורו של יום ההולדת האחרון. תם היה במחנה נוער ואני יצאתי לשטח לארגן משהו לפני שתמי תגיע. הפעלתי בטלפון את גיא ועמר. הם פרסו מפה לבנה ופזרו עליה לבקשתי כל דבר צבעוני שמצאו. אחר כך הגעתי עם פרחים ועוגה וכולנו חיכינו לתמי שתגיע. היה נחמד מאד וצילמתי כמה תמונות. תם אמנם לא היה, וגם אני לא מופיע בתמונות, אבל צילום משפחתי הוא צילום של המשפחה גם אם לא כולם נוכחים. אלה היו הצילומים המשפחתיים האחרונים. האחרונים של המשפחה שהייתה. זה היה יום ההולדת האחרון.

היו מאז ימי הולדת, והיו צילומים שלא כולם נוכחים  בהם. אפילו ימי הולדת מיוחדים במיוחד. הייתה בר-מצווה לגיא, ותם היה בן שבע עשרה והיה בן שמונה עשרה. ועמר לא היה בן עשרים. ואני הייתי בן חמישים. ועכשיו גם תמי. והיה מפגש מרגש עם חברים והפתעות וכיף והכל הצליח כמו מבצע מתוכנן. אבל יום ההולדת ההוא, לפני שלוש שנים, היה יום ההולדת האחרון.

בפעם הזאת, אין כמו הנושא היומי, Youngme - Nowme, להמחיש בדיוק את מה שהבלוג הזה אומר. זוהי מחיאת הכף האחת.