אבא של עמר

מגירות מאכסנות כל מיני דברים קטנים. שומרות על דברים שאפילו לא ידענו שהם שם. לפעמים, מחפשים משהו, ופותחים מגירה, ואז מתחילים למצוא ולגלות כל מיני דברים שכמעט שכחנו מקיומם.

חיפשתי משהו במגירת הדואר האלקטרוני שלי. מצאתי שם כל מיני דברים ישנים ששכחתי, או לא ידעתי,  מקיומם.

בזמן שאני בעבודה, אם עולים בדעתי כל מיני דברים שאני רוצה לעסוק בהם בבית, אני פשוט שולח לי אימייל הבייתה, תזכורת. מצאתי כמה אימיילים ישנים כאלה. אפילו ישנים מאד.

ב- 28.4.2003 שלחתי אימייל עם שמות של שני שירים, Streets of London ו- Sympathy. אם אני במקרה שומע או סתם נזכר בשיר יפה אני שולח לעצמי. אחר כך בבית אני מנסה לחפש ולהוריד אותו ולשמוע. את שני השירים האלה הורדתי אז, מזמן. בשני השירים השתמשנו אחר כך. בלוויה. בשבעה. על השיר Streets of London אמר פעם עמר לאחיו שזה השיר הכי מרגיע שהוא מכיר. עכשיו, כשאני שומע את השיר, אני חוזר לימי הילדות שלי, ומתפעל איך הדבר הזה, השיר, נשאר ללא שנוי. השיר בן אלמוות. נכתב, הוקלט, ומאז הוא חסין משנויים. לא כמונו. כבר ארבעים שנה אני שומע את השיר, והשיר אותו השיר, לא משתנה. רק אני משתנה, ועם השנוי שבי גם השיר נשמע אחר. אני שומע היום את השיר ומדמיין איך עמר נרגע,

ב -7.9.2003 שלחתי אימייל עם קישורים על ניתוח לתיקון של Pectus Excavatum - חזה שקוע. זאת בדיוק נקודת הזמן שהתחלנו לברר על הניתוח. נקודת הזמן בה הניתוח נכנס לחיינו. נקודת תפנית. בדיוק שנתיים ויום לפני הניתוח האחרון.

בדצמבר 99 שלחתי שתי תמונות של הילדים. תמונות מפעילות לילדים שהתקיימה אצלי בעבודה, כנראה בחנוכה. תמונה אחת של עמר. בן 11. איכשהו האימייל והתמונה נשכחו, ועכשיו היא הייתה בשבילי תגלית. כמו כשלפעמים מפרסמים שהתגלתה יצירה אבודה של שוברט. התגלתה תמונה אבודה של עמר. תמונה יפה. יש שמחה מיוחדת כשפתאום, במפתיע, אני נתקל בעמר בן 11.

מצלמת האבטחה כל הזמן מצלמת ומצלמת את מה שניצב מולה. קולטת הכל בלי לנקוט שום עמדה. דורסת את עצמה, מוחקת את מה שצילמה רק לפני שעות אחדות. תמיד נשמרות רק השעות האחרונות של רגעים חסרי משמעות. ואז ברגע אחד חשוב היא מקבלת את האות המיוחד, ושומרת. לפתע מה שהיא קלטה הופך חשוב. היא שומרת את השעות האחרונות, החשובות. לא מוחקת, לא דורסת, לא קולטת דברים חדשים. רק שומרת על הקיים.

גם אנחנו כמוה. קולטים כל העת בליל של אותות ושטויות, רובם חסרי חשיבות. הם משתהים לרגע בתודעתנו, שמא נזדקק להם, ומשרואים שאין בהם צורך, מסתלקים לבלי שוב. ואז ברגע אחד, הכל נעצר,  הכל חשוב. השערים ננעלים, וכל מה שבפנים נשאר ונשמר.

כך, מכל הרגעים הקטנים והפשוטים של החיים, כמעט ואין זכר. היה, עבר ונמחק. וכך ברגע גורלי אחד ננעלים פתאום ונשמרים אותם רגעים אחרונים. אותם שומרים. זה מה שיש ולא יותר. לא יהיה עוד. שומרים את הרגעים הקטנים האחרונים.

כך, מכל ההודעות בנייד של עמר או שלי, נשארו ונשמרו אלה שבמקרה היו שם, ולפתע הפכו להודעות האחרונות. כך, אני יכול לשמור כמה רגעים קטנים אחרונים. כך אני יכול לשמור את אותם ימים אחרונים, ולראות את לוח השנה מגיע אליהם שוב. כך הימים של סוף הקיץ ההוא, חיים כמעט, או יותר, מסוף הקיץ הזה.

הבוקר בבית הקברות לא הייתי לבד. שני גברים מבוגרים עמדו מחוץ לגדר, ואשה אחת נכנסה פנימה. לא רחוק מהקבר של עמר יש קבר קטן. האשה כרעה לצידו בשקט וניקתה את המצבה. גבר אחד טפס ועלה על סלע מחוץ לגדר, משקיף על הקבר וקורא תפילה בשקט. משפחת כהנים, והגברים אינם נכנסים. רק האשה כורעת ליד הקבר הקטן. ילדה קטנה שהייתה כאן רק שלוש שנים, וחדלה. האנשים כבני גילי. הילדה הקטנה, כך רשום על הקבר, נולדה בתשי"א, נפטרה בתשי"ד. אחותם הקטנה. אנשים בני גילי, ולהם אחות קטנה בת שלוש.

סוף אוגוסט. סוף הקייץ. סוף החופש. סוף החיים.

הדברים קצת חוזרים על עצמם. המעגל של שנה בשנה.

חופש גדול, בעיקר של בטלה. הרבה שעות מול המחשב. בעבודה, בודקים צ'יפים, והכל מזכיר את עמר, הכל מושך אליו.

אתה משייט בנהר על מי מנוחות. הכל שקט ורגוע. בעצם לא שקט - קול רועם הולך ומתגבר - אבל המים שקטים ורגועים. אתה לא מצפה לפגוש במפל, ופתאום אתה בתחתית. אתה אפילו לא מספיק לפחד.

בפעם הבאה, באותו המסלול, אתה יודע מה מצפה לך. אתה כבר לא מופתע אבל בהחלט יכול לפחד.

כבר לפני שנה ידעתי שכשהחצבים ישובו לפרוח, נהייה קרובים לסגירת מעגל. בעצם לא סגירה – שום דבר לא נסגר - רק השלמת מעגל. הדברים שוב חוזרים על עצמם, כמו בכל שנה, כמו בשנה שעברה. בקייץ שעבר ידענו שעבור עמר זה החופש הגדול האחרון. לא ידענו שזה הקייץ האחרון.

במהלך הדרך ליעד, כשהוא עדיין רחוק, הוא נראה רחוק באותה מידה גם אם אנחנו מתקדמים אליו. תאריך שידוע שנה מראש נראה רחוק. גם כשמתקרבים אליו הוא נראה רחוק. נראה רחוק במידה דומה, שנה מראש או חודשיים מראש. כשמתקרבים, הדברים סוגרים עליך. הקרבה יוצרת מתח. מרחק של שבועיים מורגש מאד. מרחק של ימים כבר זועק ומכה בפנים. ממרחק של שנה קדימה, יום דומה ליום. ממרחק של ימים, כל יום משמעותי. בסוף זה מגיע.

סוף אוגוסט. בימי סוף אוגוסט כבר שמורות אצלי בנייד ההודעות האחרונות שקיבלתי או שלחתי לעמר. אני יכול לדעת בדיוק באיזה תאריך היה איתי בעבודה. באיזה שעה רצה ללכת לאכול. יבוא ספטמבר, ואני יודע מה הוליד כל יום.

בראשון בספטמבר, חזרה לבית הספר, אחרי חופש ארוך ובטלני. שמחה לקראת פגישה מחודשת עם חברים.

השני בספטמבר, יום שישי. אין לימודים. כבר אפשר לנוח מהיום הראשון. לחגוג על התפר שבין החופש והלימודים. לחזור ולרבוץ מול המחשב עד השעות הקטנות של הלילה.

השלישי בספטמבר, יום שבת. הכרזנו על מנוחה כפוייה מהמחשב. למרבה הפליאה הגזרה לא התקבלה בכעס, ופנתה מקום לפעילות שהפכה מאד נדירה. שחקנו מונופול על המיטה בחדר שינה. עמר ניצח.

רביעי בספטמבר, יום ראשון. הפעם מתחילים הלימודים קצת יותר ברצינות. בערב, לאחר יום הפוגה, שוב ליד במחשב.

חמישי בספטמבר, יום שני. המנתח הגיע לארץ ויצרנו קשר. עולה הכוונה לניתוח לקראת סוף השבוע. עמר קצת מבואס, כי לא דיברנו על כך לאחרונה וכל העניין פתאום נחת עליו במפתיע, בהתראה קצרה. קצרה מדי. נשמע רעש רועם בהמשך הדרך.

שישי בספטמבר, יום שלישי. נסיעה עם ביה"ס לבקו"מ. מציגים לשמיניסטים את האפשרויות השונות. עמר מאוכזב, כי אם בכלל יגוייס, לא יוכל להיות ביחידות שמושכות אותו.

יום רביעי. היום הרגיל האחרון של עמר. כמעט רגיל. היום האחרון בבית הספר. המפגש האחרון עם החברים. ביקור וביקורת בבית חולים. הניתוח נקבע למחרת. נסיעה הביתה. הארוחה האחרונה. ארוחת ערב רגילה, בבית. הלילה האחרון במיטה בבית.

יום חמישי, השמיני בספטמבר. בוקר אחרון. שעה אחרונה במחשב. שהיה אחרונה בבית. נסיעה אחרונה. מקלחת אחרונה. פיג'מה של בית חולים. שיחות אחרונות אתנו. SMS אחרונים לחבר. חיוך אחרון. כניסה לניתוח. מבט אחרון בעיניים. מילים אחרונות שאמרתי –

"אני אוהב אותך".

אחר כך, סופרים בשעות.

הימים ימי המלחמה, וכל יום מביא בכנפיו שמות ומקומות. שמות של חללים. שמות של מקומות. מקומות של קרבות ומוות. מקומות של חיים ומוות ומנוחה אחרונה. שמות מקום בונים אסוציאציות. בכל מלחמה נחרתים מקומות של קרבות ומוות. גבעת התחמושת, החווה הסינית, סולטן יעקוב. הנה נולדים מקומות מקוללים חדשים – מארון א-ראס, דבל, בינת-ג'בל. בכל מלחמה מקומות של מנוחה אחרונה. עלי, כרמיאל, קיסריה, נחשולים. מקומות ישוב עם אסוציאציות של חיים, של נופים, של ילדות, של סביבה. מקום אחד לכד את העין והלב – בית השיטה. יותם לוטן נהרג בלבנון ונקבר בבית השיטה, והלב הקולקטיבי נצבט. מקום קטן שאיבד אחד עשר ילדים במלחמה אחת. ומתוך החלל הזה שנפער אז צמח השיר הנפלא שכתבה בת המקום.

החיטה צומחת שוב / דורית צמרת

שָׂדוֹת שְׁפוּכִים הַרְחֵק מֵאפֶק וְעַד סוֹף

וַחֲרוּבִים וְזַיִת וְגִלְבּועַ -

וְאֶל עַרְבּוֹ הָעֵמֶק נֶאֱסַף

בְּיפִי שֶׁעוֹד לא הָיָה כָּמוֹהוּ.

זֶה לא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לא אוֹתוֹ הַבַּיִת

אַתֶּם אֵינְכֶם וְלא תּוּכְלוּ לָשׁוּב

הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׂדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִם עַיִט

אַךְ הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב

מִן הֶעָפָר הַמַּר הָעִירִיּוֹת עוֹלוֹת

וְעַל הַדֶּשֶׁא יֶלֶד וְכַלְבּוֹ

מוּאָר הַחֶדֶר וְיוֹרְדִים לֵילוֹת

עַל מַה שֶׁבּוֹ וּמַה שֶׁבְּלִבּוֹ

זֶה לא אוֹתוֹ הָעֵמֶק...

וְכָל מַה שֶׁהָיָה אוּלַי יִהְיֶה לָעַד

זָרַח הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב הַשֶּׁמֶשׁ בָּא

עוֹד הַשִּׁירִים שָׁרִים, אַךְ אֵיךְ יֻגַּד

כָּל הַמַּכְאוֹב וְכָל הָאַהֲבָה.

הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִת

אֲבָל אַתֶּם הֵן לא תּוּכְלוּ לָשׁוּב

וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַיִן

שֶׁהַחִטָּה, כֵּן, הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.

יופי שאין כמוהו, ומי שאיננו, ומה שצומח שוב.

השיר הזה היה אחד השירים שהשמענו בטקס לגלוי המצבה של עמר. במקום הכי יפה, על הגבעה מול הים ולרגלי הכרמל, עוטה עצים וירק, משקיפה על עמק ושדות. בשעה הכי יפה, עת השמש שוקעת בים, בְּיפִי שֶׁעוֹד לא הָיָה כָּמוֹהוּ. ועמר איננו, ולא יוכל לשוב.

כך אמרתי באותו המקום –

זאת המצבה של עמר, שגדל בחוף הכרמל, בין הכרמל לים.

הבסיס, בנוי מאבני כורכר, כמו הגבעה הזאת שאנחנו עומדים עליה, כמו כל הרכס הזה המשקיף אל הים. זה הבית. זאת תמיד היה ביתך. זה תמיד יהיה.

ובתוכו, אדמה מיערות הכרמל. מההר המשקיף אלינו. הר הכרמל שבמדרונותיו טיילנו כל כך הרבה, ונהנינו. וכמה סלעים קטנים, מאותם מקומות יפים. ופרחי בר. זה הגן.

ואחר כך התנגן לו השיר העצוב הזה. השיר עצוב ויפה, והסיפור ממנו צמח מוכר וידוע. אבל רק כעת, כשהשיר של בית השיטה הועלה שוב ושוב, קראתי בעיון את כל מילותיו. רק כעת פגשתי מקרוב את התיאור הכל כך יפה של היופי ושל האין ושל ההמשך.

ללא קשר לשמו, עמר נולד בתום ספירת העמר, סמוך לחג השבועות. החג בו נקצרת החיטה שהבשילה. בשדות לרגלי הגבעה צומחת החיטה, ובבוא יום הולדתו הבשילו שיבולים, ואני אספתי אלומה זהובה והבאתי אל קברו. בתוך ימים פיזרה אותה הרוח, ובעלי חיים קטנים מצאו בהם ארוחה, ומן האלומה נותרו כמה גבעולים שפיניתי. חלף זמן, ובוקר אחד, לרגלי הקבר עלתה וצמחה שיבולת חיטה.   

בימים האלה אנחנו מתקרבים לסגירה של מעגל. בעוד שלושה שבועות, כשהחופש הגדול יסתיים ושנת הלימודים החדשה תספיק להשלים שבוע אחד, נצטרך אנחנו להשלים עם שנה שלמה בלי עמר.

השבוע הראשון, זה כל מה שעמר הספיק בשנה האחרונה ללימודים.

בלי הכנה, בלי ידיעה, ובלי חשש, נכנס לניתוח במועד לא צפוי, מעין ניצול הזדמנות. אחרי הניתוח ההוא הספיק להתעורר לכמה דקות, ואני אפילו לא הייתי שם. אחר כך שקע חזרה, ואפילו לא יכל לדעת לאיזה דרך הוא יוצא.

המומים לחלוטין  ובלתי מוכנים התחלנו את השנה הזאת. שנה של הרבה אהבה, כאב, עצב וגעגוע.

שלושים יום אחר כך התחלתי לפרסם טור שבועי באתר NRG. שבוע אחר שבוע ניסיתי להראות את הדברים שאני רואה מכאן. ומי שהצליח לראות יכל להשתתף אתנו. המלחמה שתפסה אותנו קטעה עבורי את הרצף. עדיין לא ברור לי לאן ועד כמה הכתיבה שלי תמשיך. מכל מקום, כאן, הבלוג הזה הוא בינתיים ההמשך.

דרך הקישורים בצד אפשר להגיע לטור הראשון ולטור האחרון שפרסמתי.

על עמר אפשר עוד לקרוא ולראות באתר מדהים שבנו חברים שלו. חברים שמעולם לא פגשו אותו, לא ראו ולא שמעו אותו. ובכל זאת חברים שאהבו אותו ובכו עליו.

שנה של געגוע, והדרך רק מתחילה.

המתים במלחמה נופלים עלינו כמו הטילים. עוד אחד ועוד אחד. מכות בלתי פוסקות.

חלק, נופלים יותר קרוב. שלושה בוגרי בית הספר של עמר. אחד, אחיו של בן מחזור של עמר.

לפני שלושה חדשים היה עמר צריך להיות בן שמונה עשרה. החברים הראשונים כבר מתגייסים. בן דוד התגייס השבוע.

אם עמר היה איתנו, לא יודע היכן היה היום. תאריך גיוס לא היה לו.

מול כל הנופלים והתמונות, דמיינתי איך היתי מקבל את הבשורה שעמר נפל. לא כל כך הצלחתי. לא הייתי יכול לעמוד בזה.

לא פעם שניה.

אז הנה, גם אני נרשמתי, ופתחתי בלוג משלי.

אחרי כמה נסיונות בחרתי שם, אחר כך כנוי.

את יתר הדברים כבר ידעתי.

למשל, איך יקראו לבלוג הזה.   

מבין כל הדברים שמהווים אותי, מה שמביא אותי לכאן הוא רק העובדה שאני אבא של עמר. מבין הילדים שאני אבא שלהם, שניים יכולים להיות ולעשות מה שהם חפצים. הם יכולים לבטא את עצמם, ליצור, לבנות, להיות. ועמר, לא יכול לעשות דבר מכל אלה. אפילו לא לגדול. שבע עשרה שנה גדל וגדל, ואז נעצר. הפסיק לגדול ולצמוח לא רק לגובה. הגיע לגיל שבע עשרה ונשאר שם. כשכולם המשיכו, הוא נשאר. ואני כאן, במקומו.

או למשל, את תאריך הלידה שלי.

הנה מה שסיפרתי בטקס גילוי המצבה של עומר, לפני שמונה חודשים:

כמה מילים חקוקות בסלע.

עמר זנדמן - כתוב בכתב ידו של עמר. החתימה שלו. האישיות שלו. כי זה הסלע שלו,

בן 17 – כשחוצבים מילים בסלע, הן נשארות לעד. ואנחנו, כשאומרים מה גילנו, הוא הרי משתנה בכל שנה. ועמר, תמיד בן 17. לנצח.

והשורה – "בא נתחיל הכל מהתחלה…" – משפט מסתורי, לא מובן, לא ברור. זה מה שאמר עמר לפני שנרדם בכניסה לניתוח. מסתורי, לא מובן. אולי מכיל ידיעה. אולי תקווה.

ושני תאריכים, 28.5.1988 – 11.9.2005. תאריך אחד שעמר הכיר, וידע, אהב, תאריך שכל אחד מאתנו תמיד יודע, ותמיד משמח אותנו. תאריך שמזוהה איתנו, והולך איתנו כל חיינו. והתאריך השני, הוא התאריך שאף אחד אינו מכיר, התאריך שעמר אף פעם לא ידע, ורק אנחנו, כאן, יודעים ובוכים.