אבא של עמר

המקרר היה הרכוש המשותף הראשון שלי ושל תמי. הדבר הראשון שקנינו יחד בתור זוג. אתמול (נכתב שלשום), הוא פינה את הבית לטובת מקרר חדש אחרי למעלה מעשרים שנה. ייקח כמה ימים להתרגל ואחר כך נשכח איך נראה הסידור הקודם.

כך מתנהל השנוי הזוחל בסביבה הקטנה שלנו. בצעדים קטנים. רק צילומים ישנים מזכירים פתאום איך נראה הבית לפני שהוספנו קומה. שהחלפנו צבע. איך נראתה הגינה, עם השיחים הנמוכים ובלי גדר. איך הבית היה מסודר לפני שקנינו ספה חדשה ושינינו את המקום של הפסנתר. איך נראו הילדים כשהיו קטנים.

בנסיון להנציח ולשמור על מי שכבר איננו, אנחנו פוסעים על אותו שביל של שינויים קטנים. שינויים קטנים שמצטברים לשינויים גדולים שמבהירים שהדברים השתנו.

הרבה תחושות מתמקדות בחדר שהיה של עמר. אפשר לנסות להקפיא את הזמן. לא להזיז אף פריט בחדר. לשמור את הדברים כמו שהם על השולחן ובארון. כאילו הוא רק לרגע יצא ומיד חוזר. כאילו, כשנכנסים לחדר חוזרים במכונת זמן ולא חייבים להיפרד. הבעיה היא שאפשר להשאיר הכל על השולחן, אבל הוא לא ישב לידו.

אפשר לשבור הכל. להעביר את הדברים. להוציא את הריהוט. לשנות את תפקידו של החדר. לא להתמודד עם מה שהוא אומר. לעצום עיניים ולאטום אזניים.

ואפשר לתת לחדר להמשיך לחיות. החדר יכול להמשיך לחיות. לעבור שינויים קטנים, כמו שכולנו חווים כל הזמן. הכל נשאר במקומו, אבל יש בחדר מחשב חדש. ילדים משחקים ומשתמשים בו. מארחים חברים. אפשר לקחת את מערכת הסטריאו. אפשר להחליף תמונה על הקיר. לאט לאט, החדר של עמר ממשיך לחיות. אט אט מתרחק ממה שהיה. אולי כך הוא היה משתנה לאיטו אם עמר היה שם. רק שהוא לא היה מדביק את הסטיקר "עמר אתה חסר".

ראיתי מודעה, מבצע מיוחד לנעלי סקוני. עם תמונות ונעליים. עם הלוגו. נעליים טובות, אבל לא כל כך נפוצות ומוכרות. לא כמו נייק או ניו-באלאנס.

בשנים האחרונות, לעמר היו נעלי סקוני. גם הזוג האחרון שנשאר. שנשאר אחריו. נעליים גדולות שאיש לא נכנס במידותיהן. והעיצוב, והלוגו, אותו הלוגו.

וכשראיתי את התמונה במודעה, מיד קפצו ועלו הנעלים של עמר. וקפץ ועלה עמר. ושוב לא הייתי במקום שהייתי בו דקה לפני כן.

כי בתוך כל מפת הזכרונות העצומה שבקרבנו, כשהכל קשור זה בזה ודבר גורר דבר, יש הרבה נקודות שמגיעים אליהם בתמימות ושם פוגשים בזכרון שמוליד כאב.

למשל בחוברת של ויזה שמציעה כל מיני הצעות ומציאות פתאום ראינו חופשה משפחתית באזור האגמים באיטליה, ומייד דמיינתי את המקומות בהם היינו. כולנו. וכמה עמר נהנה. ואיך שנה אחר כך כבר לא היינו יחד.

בכל זאת, עם הזמן, היום יום מזמן פחות ופחות מפגשים שכאלה, ויותר דברים שחולפים על פניהם וממשיכים. ואותם מקומות הופכים נדירים יותר, מוקפים במדבר של דברים רגילים.

ויש גם את אותם מקומות שנשחקים מרב שימוש.  כמו השירים בדיסק שאני שומע תמיד. או הביקור השגרתי בחדר של עמר. מבט סביב. הנה המיטה שם אני מדמיין אותו שוכב. מחייך אליו ומביט בתמונה שעל הסטיקר בדלת הכניסה.  וכל זה הופך לחוויה יומית, רגילה. ורק כשאני מביט שוב במיטה וחושב שעמר היה ואיננו עוד, רק אז אני מתאבן לפתע.

כמנהג המקום - גם אני מציין כעת, בדיוק שנה להולדת הבלוג הזה.

פחות כנהוג - אין כאן חגיגות.

תודה וחיבוק גדול לכל מי שנמצא ומלווה והצטרף וחלק עימי את השנה ואת מה שהיא נושאת.

בדיוק היום בעוד חודש נשלים שנתיים בלי עמר.

בניגוד למנהגי, אני היום לא כל כך מתפעל מאותם תאריכים עגולים.

עוד יום. בלי הרבה מילים.

מי הוא מי? מי מהם שולט בנפש, ברגשות, באהבה? מי ענייני, מכני, מדויק? האם המח הוא המלך השכלתני, ההגיוני, הקר והעקר, המקצוען, והלב הוא החם, המרגיש המתרגש? או להיפך – המח הוא מקום מושבם של העצמי, של הזהות, של האישיות, של הרגשות והזכרונות, והלב הוא רק מכונה, משאבה פשוטה למדי?

"דברים החולפים בליבו, מוחו, גופו ונשמתו…"  כך אומרת הכותרת לבלוג. הנה, הלב ומח, שני איברים. שמות קצרים ותפקיד כל כך מרכזי.

כמו שני אחים שעלו לגדולה מבין כל איברי הגוף. יחד גדלו והלכו והצליחו, משתפים פעולה ומתחרים זה בזה בה בעת. הכי חשובים. כל כך שהם לבדם קיבלו את הזכות לגזור חיים ומוות. והאחד גוזר על השני. יחד בחייהם ובמותם.

אני מרבה לחשוב עליהם, מנסה לקרוא, להבין. לא על הלב שלי, ולא על המח שלי. על עמר אני חושב. על מה שהתחולל בליבו ובמוחו באותן דקות, שעות וימים. איך הכל הולך ופוחת ונעלם.

ממש כמו הסיפור על רומיאו ויוליה. הנה ראשון נדם הלב. רגע פעם ולפתע חדל, גוזר גזירה. ובעקבותיו, המח. ממתין כמה דקות, ומשאין סימן חיים, מצטרף גם הוא. מתפרק מנכסיו, מהידע, מהזכרונות, מהתשוקות, מהאופי. ללא הלב, חייו אינם חיים והוא מצטרף אליו. ואז, כבדרך נס, קם הלב לתחיה. בידיים אמונות הוא שב לחיים. פועם. מתמלא. מתכווץ. ואז, מתבהר מה ארע לאחיו. והמח, הוא כבר לא יכול לשוב. לא יכול להתעורר ולפעום. רק לשקוע אל החשכה. והלב, שנותר לבדו, משתהה עוד מעט ואז מצטרף גם הוא.

נשארתי אני. וליבי, מוחי, גופי ונשמתי.

בשנה שעברה, החצב של עמר התעורר אחרון. כשכולם ידעו שהסתיו כאן. כשחשבנו שהוא כבר לא יפרח. הוא התעורר רק בסוף הסתיו ולבלב.

השנה הוא הראשון. לפני שלושה ימים לא היה שם שום דבר. היום כבר גבעול גבוה, פורח. מזדרז להכריז ראשון על זמן החצב. ואני כבר יודע. הקיץ הולך ותם. הסתיו בפתח. הספירה לאחור התחילה.