אבא של עמר

לפני חודשים מספר נתקלתי במודעת אבל בעיתון. העיון במודעות האבל אינו קשור במצבי. תמיד, אם הדפדוף בעיתון הביא אותי לשם, הייתי עובר על המודעות. יש בכך מידה של עיון בלשי – מספר המודעות וגודלן מעיד על חשיבותו של האיש בחייו. וגם מידה קטנה של חלוקת כבוד אחרון. בצעירותי, בין מודעות האבל שבשרו על פטירתו של מישהו, הסתתרו גם מודעות של ימי זכרון. בכל שנה. הן היו רבות יותר בימי ראשית הקיץ,  ובסתיו. יוני ואוקטובר. הן תמיד קפצו לעין כי הופיע בהן תמונה. דהויה מעט, בשחור לבן, של בחור צעיר. משנה לשנה הן הלכו והתמעטו עד שנעלמו מהנוף. כבר לא נותר מי שיפרסם אותן.

לפני חודשים מספר נתקלתי במודעת אבל. כנראה על איש זקן. מה שמשך את עיני נכתב מתחת לשמו – נאסף אל בנו. אל בנו שנפל במלחמת יום הכיפורים, לפני שלושים וחמש שנה, והוא בן תשע עשרה.

ושב הסדר על כנו.

הנה אני מעיין בדו"ח, מסמך רפואי משפטי. רגע אחר רגע הוא מתאר את השתלשלות הדברים. את כל נקודות הציון. את כל השלבים. עד לנקודת האל חזור. עד סוף הדרך. 

בכל נקודה כזאת אני מזדעק. מנסה לשנות. לעצור. למנוע. עכשיו כשאני כבר יודע. משהו בי מתעורר ונלחם. ונופל ונכשל. שוב.

כמו בתוך חלום, כשאתה מנסה לזוז ולא יכול, כבול בתוך רצון חסר אונים.

כמו בתיאור על המת שמביט מבחוץ על האבלים. צועק, מנסה למשוך תשומת לב. להעיר. להאיר. להגיד  "אני כאן, לידכם, רואה הכל. אני כאן, אל תבכו". אבל מתוך קיום אחר קולו לא נשמע, והוא לא נראה, ורק האנשים מסביב עומדים ובוכים.

והנה אני החי, מרחף מעל שולחן הניתוחים, צועק, מנופף בידי, ולא נשמע. תודעה חסרת השפעה.

הנה בדמיון, אין הבדל בין חי למת. בין הווה לעבר.

במירוץ המרתון, מתקיימת כל הריצה בדרכים ובכבישים שבחוץ. רק בסיום נכנסים הרצים לאצטדיון, להקפות האחרונות. עבור הקהל, המרוץ הוא אירוע בלתי נראה שמתרחש ברקע, בעוד הוא צופה בתחרויות ובמקצועות האחרים. רק לקראת הסיום, המרוץ שברקע הופך להיות גלוי. הקהל ביציעים רואה אותם נכנסים בשער ויודע שהריצה הארוכה מתקרבת לסיומה. הרצים עוד יקיפו את האצטדיון, ואז, בהקפה האחרונה בהחלט יכנסו גם לישורת האחרונה - הקטע האחרון, הישר, עד לקו הסיום. אז יסתיים המרוץ.

מחוץ לאולימפיאדה מגלגל את סיזיפוס את הסלע במעלה ההר. מתאמץ וחותר אל הפסגה. הוא והסלע הכבד שלו. עוד מעט ויגיע. והנה, ממש בנקודת הסיום מתגלגל הסלע ומתדרדר לתחתית וסיזיפוס שזה עתה סיים כבר מתחיל את המסע מחדש. מרוץ מרתון שאינו נגמר.

היום נפתחת האולימפיאדה. היום סיזיפוס נכנס לאיצטדיון. היום הופך המסע האינסופי לגַלוי. התאריכים למשמעותיים. הספירה לתקנית. מתחילים לספור את החודש האחרון במסע השלישי של סיזיפוס.

כמו עדר בקר אנחנו מובלים על ידי הימים, על ידי לוח השנה, לתוך מרווח הולך ומצטמצם, הולך וצר, אל הפתח היחיד. מהים הרחב של ספירת מאה הימים עברנו אל החודש הגלוי שסופו כבר נראה לעין.

ובו זמנית, כמו כולם, נצפה גם בשידורים מהאולימפיאדה.