אבא של עמר

ביום רביעי לפני שנה ושלושה שבועות ישב עמר ליד המחשב, נכנס לפורום בליונטורק וכך כתב:

אני לא אהיה נוכח באתר בשבוע-שבועיים הקרובים...
זה בגלל שאני הולך לעבור מחר ניתוח, אם הכל יתנהל כשורה ושום דבר לא ישתבש...
אני נשאר בבית חולים שלושה ימים בערך לאשפוז, ואחר כך אני חוזר הביתה, ואני אנסה לחזור לפורום...

הוא די התלבט עם ההודעה הזאת. זהו עניין פרטי, והוא לא שש לפרסם אותו. בכל זאת, בעיקר בגלל ההיעדרות הצפויה מהמקום ששם בילה כמעט יום יום, הוא פירסם את ההודעה.

הגיעו הרבה ברכות ואיחולי הצלחה, שאלות והתעניינות ותשובות. באותו הערב, ולמחרת, ובעוד כמה ימים אחר כך. חברים שאלו על הניתוח ועמר הסביר שצריכים לשבור לו כמה צלעות.

בבוקר הניתוח, די במקרה, נגשתי לאיזור המחשב, ושם ראיתי על המסך את ההודעה הבאה

בדרך כלל כשרוצים לאחל בהצלחה למישהו אומרים לו שבור רגל. אז הפעם אולי צריך להגיד לך שבור צלע…

רק אז סיפר לי עמר על ההודעה שהשאיר, ובכלל סיפר לי קצת על האתר והפורומים שם.

בפעם הבאה נגשתי למחשב רק כעבור ארבעה ימים. לא התמצאתי באתר ובפורומים, ולא הצלחתי להגיע לאותה הודעה ולהמשך שלה. רק למחרת ביקשתי מחבר של עמר שהכיר את האתר, והוא נכנס לאותו אשכול וסיפר איך קרו דברים אחרים. הוא נכנס דרך החשבון של עמר, וההודעה נכתבה תחת שם המשתמש שלו. עד לאותו הרגע עדיין המשיכו לזרום הברכות, ולפתע הפכו להלם ותדהמה. כך למדתי גם אני להכנס לאתר ולאותם הפורומים.

בימות השבעה, לילה לילה, לאחר שאחרון המנחמים עזב, ישבתי וניסיתי לעקוב אחר מאות הודעות הניחומים שזרמו לאתר. התחלתי לחפש ולמצוא הודעות ישנות, ולגלות עולם שלם שעמר היה חלק ממנו, והוא חלק מעמר, ואני כלל לא הכרתי. בבוקר היום השביעי שוב לא הצלחתי להכנס לאתר. הסתבר שהוא נסגר זמנית עקב תביעה משפטית.

מסתבר שחברים יכולים להיות קרובים וקשורים גם בלי לדעת כמעט דבר זה על זה. לא מראה, לא קול ואפילו לא שם. מנסים להאחז במה שיש, אפילו אם היש הזה כל כך מועט ועמום. כמו שכתב מישהו -

עדיין יש לי בראש את התמונה של השם משתמש שלו…

החברים האלה, מתוך רצון ומתוך צורך גדול, הם שהקימו את אתר האינטרנט לזכרו של עמר.

ומדוע התחלתי לספר כל זאת? כי למרות שהבלוג הזה שכאן איננו פעיל חברתית, רציתי לומר, שואני לא אהיה נוכח כאן בשבוע-שבועיים הקרובים...
זה בגלל שאני נוסע מחר לחו"ל…

יש אנשים שלא מרבים להתחבק ולהתנשק.

היום, לאורך כל השנה האחרונה, אני מחבק ומנשק כל כך הרבה אנשים.

כנראה לא הייתי מתחבק ומתנשק עם כולם אם הייתי יכול לחבק ולנשק את עמר, אפילו פעם אחת, בראש השנה.

בקייץ 2000 נסענו לבקר את ערן, בן דוד של תמי, שגר בשוויץ. דווקא שם, רחוק מהארץ, נתקלנו בתקליט הזה, שאף אחד לא הכיר. תקליט של ארקדי דוכין ומיכה שיטרית עם שירים על דינוזאורים. שירי ילדים למבוגרים. אהבנו להאזין לו כשגרנו אצלם, וכשנפרדנו ויצאנו לטייל הקלטנו אותו על גבי קלטת. שבוע שלם טיילנו, כל המשפחה באוטו, ותמיד הילדים מבקשים לשמוע רק את אחלהזאורים. כך הפך אחלהזאורים למוסיקה של המשפחה. למוסיקה של כיף, של טיולים יחד. הוא המשיך להצטרף אלינו לטיולים תקופה ארוכה. תמיד, השירים על הדינוזאורים הם השירים של כל המשפחה יחד. של כל הילדים עדיין בגיל שבו מצטרפים תמיד להורים. של הילדות הטובה, חסרת הדאגות. של משפחה שלמה, שמחה בחלקה. תמיד השירים על הדינוזאורים לוקחים אותנו ישר לשם. אני בטוח שעמר, בכל מקום שבו הוא נמצא, אם הוא שומע את השיר, מתחיל לחייך. החיוך מתפשט על פניו ועיניו ומדביק את כל העולם. וכל העולם מחייך.

הנסיעה ההיא, הייתה הנסיעה המשפחתית הראשונה לחו"ל. בסך הכל נסענו יחד רק שלוש פעמים, כך שכולן זכורות וזכורות לטוב.

באותה נסיעה ראשונה צילמנו לא מעט, אבל תמיד הצלם היה אחד מאתנו. רק פעם אחת ביקשנו ממישהו לצלם את כולנו. את התמונה היחידה ההיא שם עמר בעמוד הפותח של עבודת השרשים שלו.

הנסיעה השנייה הייתה שנה אחר כך, בשנת 2001, שנת הבר-מצווה של עמר. טיול לארה"ב. נחתנו בניו-יורק כמתוכנן, ב-17 בספטמבר. עד לפני שנה, ה-11 בספטמבר היה חרוט בתודעתנו כיום בו נפלו התאומים.

בנסיעה ההיא קניתי מצלמה דיגיטלית, וגם עמר ביקש וקיבל לבר מצווה מצלמה משלו. שוב צילמנו הרבה, אבל גם כאן רק פעם אחת מישהו צילם את כל המשפחה (והתמונה יצאה מעט מטושטשת).

שם, בארה"ב,  כישבנו ערב אחד במסעדה, נגשה אלינו אשה אחת וכך פנתה אלינו  "אתם משפחה כל כך נחמדה. הייתי חייבת לומר לכם". ואז שלפה מכיסה ערימה של קופונים, מצאה קופון של אותה מסעדה, ונתנה לנו במתנה. אני חושב שנשארנו משפחה נחמדה. אבל חסרה.

באותה נסיעה לקחנו איתנו את הקלטת של אחלהזאורים, אלא שבאוטו ששכרנו לא היה רדיוטייפ אלא דיסק. כך לא שמענו באותה נסיעה את אחלהזאורים אפילו פעם אחת.

הנסיעה המשותפת האחרונה הייתה בספטמבר 2004, לאיטליה. גם משם יש הרבה תמונות נפלאות. תמונות יפות, חיות. כשמסתכלים בהן, כשרואים את עמר, קשה להאמין שתוך שנה ישארו רק התמונות. יש תמונה מדהימה של עמר על רקע הפונטה וקיו בפירנצה. בתמונה ההיא השתמשתי ביום ההולדת האחרון, השמונה עשרה, להכין סטיקר לזכרו. אבל צילום משפחתי, של כולם יחד, לא היה לנו. גם לא אחר כך. אף פעם.

בפעם הזאת, כבר לקחנו דיסק של אחלהזאורים. אבל הפעם, האוטו היה דוקא עם רדיוטייפ, ושוב לא שמענו אחלהזאורים.   

בקרוב אנחנו מתכננים נסיעה. פעם ראשונה בלי עמר. וגיא יהיה בן 12, בדיוק כמו עמר בנסיעה הראשונה.

לאסקימואים יש חמישים מילים שונות לשלג. אם נשקיע ונלמד ונתאמץ אולי נצליח להבדיל בין סוגי השלג והמשמעויות השונות של המילים. קרוב לודאי שלא. ההבחנה וההבנה קודמת למילים. רק מי שחי שלג יכול לראות בו חמישים פנים ולכנות אותו בחמישים שמות. אנחנו משתמשים במילה אחת לכולם.

נהוג לחשוב שיש דברים שאי אפשר להביע במילים. טעות. כל דבר ניתן להביע במילה. כל מה שצריך הוא להתאים מילה לאותו הדבר. הקושי הוא לתקשר במילים. לתרגם חוויה למילים. לחקור את החוויה ולפרק אותה, ואז להרכיב אותה מחדש. כאן הקושי הגדול לתאר במילים. רק אחרי ההבנה אפשר לבחור במילה. מילה שאפשר לשתף ולהעביר הלאה.

לאסקימוסים יש חמישים מילים לשלג. אפשר ללמוד את כולן, אבל חייבים לרדת לעמקו של השלג. להפנים, להבין, להרגיש, לדעת מה טיבו. מי שמעמיק אל תוכו של אותו דבר שאנחנו קוראים לו שלג, מי שמגלה את חמישים הפנים שלו, יוכל כמו האסקימוסים להשתמש בחמישים מילים. גם אם לא יכיר את המילים עצמן ולא יוכל לכנות בשמם את חמישים הפנים של השלג, הוא ידע אותם. אם לא, תשאר רק מילה אחת.

אפשר למצוא חמישים פנים בכל דבר. כמו לעשות זום, אפשר להעמיק בכל דבר ולמצוא בו עוד ועוד. את חמישים הפנים מוצא כל אחד בדבר אחר. לפי נטייית הלב, לפי התרבות, לפי נוף המולדת, לפי המשפחה, לפי צרוף המקרים. כל אחד ימצא את חמישים הפנים בדבר שאותו יכיר מקרוב. למי שיתקרב לשם יחד איתו יהיו אז חמישים מילים משותפות.

מי שרואה מקרוב את העצב מוצא את חמישים הפנים שלו. לכל אחד מילה אחרת. כולם עצב, וכל אחד אחר. יש את העצב שאביך מת ואתה בן חמישים, ויש את העצב שאביך מת והוא בן חמישים. ויש את העצב שבנך מת ואתה בן חמישים. יש את העצב כשאתה שומע פתאום ברדיו את "אם תלך" של עידן רייכל שלוקח אותך שלוש שנים אחורה ומזכיר לך ימים של חיים רגילים, ויש את העצב כשאתה שומע פתאום את "שיר לשירה" של מירי מסיקה שמחזיר אותך שנה אחת אחורה, כשהתנגן בלי סוף  ואתה לא ידעת מי אתה ואיפה חייך, ויש את העצב כשאתה שומע כל העת, כאן ועכשיו, את "רצית לעוף". יש את העצב כשאתה חושב על הדברים שעשיתם והספקתם יחד, ויש את העצב על הדברים שהתכוונתם לעשות ולא הספקתם, ויש את העצב על הדברים שהיו צריכים להיות ולעולם לא יהיו. יש את העצב העטוף כאב ויש את העצב המוקף באהבה. יש את העצב לבד ויש את העצב שמשותף. חמישים פנים לעצב. מילה אחת, חמישים פנים.

ויש לי מילה אחת עם אלף אלפי טעמים ודקויות. אלף אלפי דברים רבים ושונים, וכל אחד ראוי למילה משלו. מילה פרטית עם אלף אלפי פנים, ואיך אוכל לתרגם אותה? מילה אחת שיש בה כל כך הרבה. עמר.

הבוקר הכל נראה כרגיל, כמו בכל יום. רק כשמתקרבים, רואים את זרי הפרחים והאבנים המונחות על המצבה. אז יודעים שאתמול היו כאן הרבה אנשים. אתמול המקום התמלא חיים, רקמה אנושית. כל הגבעה מלאה אהבה וגעגוע וחם אנושי ודמעות. היום הכל כמעט חזר לקדמותו, עד שיבלו הפרחים.

כמו בסיפורי אגדה, על מקום של אבנים. כל השנה האבנים דוממות. רק ליום אחד הכל מתעורר לפתע לתחיה. פתאום כמו משום מקום אנשים, עיניים, מבטים, ידיים, חיבוקים, לבבות, אהבה. יום אחד בשנה, ואז הקסם פג. האבנים חוזרות לשנת הנצח, ורק חדי עין ולב יכולים לראות את הסוד המסתתר בהן. יום אחד בשנה הכל קם לתחיה, חוץ מהדבר הכי חשוב. חוץ מהדבר היחיד החשוב.

הבוקר הכל כבר נראה כמו בכל יום.

עדיין אני מתקשה להחליט איזה יום סוגר את השנה, התאריך או היום בשבוע.

היום בשבוע אישי יותר, מדבר יותר מהתאריך בשנה.

ביום שישי באמצע היום נזכרתי – עכשיו לפני שנה, חיכינו לשוא שעמר אולי ישוב ויתעורר. ואז חשבתי – עכשיו, לפני שנה, 8 בספטמבר, עוד דיברנו והסתכלנו בעיניים. ואז העדפתי להתחבר לתאריך.

הרווחתי עוד יום.

מה יש בו בעצב שאין בשמחה?

לא במקרה נוצר הבטוי "נוגע ללב". העצב מצליח להגיע ולחדור פנימה, עד ללב. עד למקום הכי עמוק בפנים. יש בו שקט. התכנסות. עצירה.

בשמחה, יש צד מתפרץ. פעולה שיוצאת מתוכנו החוצה.

השמחה והעצב מנוגדים בכוון. העצב מוליך פנימה. השמחה החוצה.

ההאטה ועצירה שבעצב יוצרים יופי. יש יופי מיוחד בשקט של העצב. כמו במנגינה עצובה, שנכנסת לאט פנימה, אל הלב. לא כמו במנגינה שמחה שמתפרצת אל הבטן ומקפיצה את כל הגוף בקצב שלה.

בשמחה יש הרבה אנרגיה. היא כמו אור השמש. חזק ואנרגטי. היא מאפילה על הדברים הקטנים והשקטים. באור השמש לא רואים את הכוכבים.

העצב עדין וחרישי. כמו ירח דק. נוגע בעדינות. מאפשר לכוכבים להופיע.

השמחה לא משאירה מקום. היא אופפת אותנו וממלאת אותנו כאן ועכשיו.

בעצב יש מקום לגעגוע. למחוזות אחרים. 

בשמחה אתה יוצא החוצה ושוכח את עצמך.

בעצב אתה מתכנס פנימה ומרגיש את עצמך

השמחה מדבקת. עוברת ממי ששמח לזה שבקרבתו.

העצב יוצר מן חלל שקט השואב אותנו לתוכו.

בראותנו מישהו עצוב נפשנו יוצאת אליו. כשהילד שלנו עצוב אנחנו אוהבים אותו הרבה יותר. התמונות שבהן הוא נראה עצוב שובות את ליבנו. בין התמונות של עמר, יש תמונה אחת, תמונת פספורט מכתה א'. הוא נראה מוטרד. אולי כועס. אולי אומלל. לא טוב לו. אינני יודע מה היה אז. התמונה הזאת נחרתה בליבי. כל כך הייתי רוצה לחבק אותו ולהיות איתו באותו רגע. כשהילד שלנו עצוב, בוכה, בודד, חסר אונים, נפשנו יוצאת אליו. מתעוררת בנו חמלה. חמלה יחד עם אהבה. רגש חזק וחובק כל.

בראש השנה האחרון קיבלו הילדים מתנות לחג. כולם קיבלו חוץ מעמר. ואני ראיתי אותו ברוחי נעלב ובוכה. ואני אוהב אותו ובוכה איתו. בוכה איתו כי הוא לא קיבל מתנה. אתה אוהב הכי חזק את הילד שלך כשהוא עצוב, נעלב ובוכה. אני עצוב כי כולם קבלו מתנה והוא לא. וגם חיים. כולם קבלו והוא לא. כולם חיים וצוחקים, או בוכים, והוא לא.

לפני כמה שנים הביאו אלינו גור כלבים למשמרת. הוא היה אמור לשהות אצלנו לילה אחד. בבוקר כשיצאנו מהבית ראינו שהוא רץ לכביש ונדרס. גור קטן ושחור שכב דומם בצד הכביש. כולנו די נרתענו. עמר היה כבן עשר. הוא ניגש אליו, אסף אותו בזרועותיו, וכך נשא אותו לחצר הבית, שם קברנו אותו. במקום שם כולנו נרתענו, עמר בא ופעל. הוא מצא את החמלה לגור, והחמלה נשאה אותו הלאה.

באמנות הנוצרית המסורתית, אחד המוטיבים החוזרים הוא הפייטה. כל החמלה והאהבה שהנוצרי המאמין מסוגל למצוא בליבו מתנקזים לרגע הזה. אהבה עמוקה ועצובה. אהבה אין קץ. ללא גבול. הרגע המתואר בפייטה הוא כאשר מריה, אמו של ישו, אוחזת בו, בגופתו,  לאחר שהורד מן הצלב. כל האהבה שיכולה למצוא אם בליבה. כל הצער שהיא יכולה להרגיש. כל המסירות ללא גבול והעדינות אין קץ שיש באם האוחזת את גופת בנה. את כל אלה ניסו האמנים הגדולים להביא לתוך היצירה שלהם. כל אלה עברו הלאה למאמינים. לאנשים הפשוטים אשר לרגע אחד הרגישו טובים וראויים יותר. בזכות החמלה והאהבה העמוקה שזכו לראות ולחוות.

כאשר אתה מטפל במישהו הזקוק לך אתה חש אהבה רבה וחמלה. בעדינות ובזהירות אתה מכסה. מסדר את הכרית. דואג לא להכאיב. דואג שיהיה לו נח. יושב לידו, מביט בו ושומר מלמעלה, כמו מלאך. כך, באהבה רבה, דאגנו לעמר לאחר הניתוח הראשון. הכאבים והסבל מוצאים חמלה ואהבה.

כאשר אתה מטפל בחלקת קבר, הטיפוח, הגיזום, ההשקייה, הסדר, הנקיון, כולם באים מאותו מקום של דאגה עדינה, של אהבה זהירה. לדאוג לכל פרט ולא לשכוח דבר. לאהוב בעדינות, מבלי להכאיב. לתת לאותם רגשות בטוי חיצוני.

את הרגש העובר בך, כאשר אתה אוחז בידיך בבנך, מלטף אותו ומנשק, עוקב אחר פעימות ליבו, סופר אותן, עד לאחרונה שבהן, כבר לא ניתן לתאר במילים. רחוק מאד ממה שניתן לתאר במילים.

שבת, עשיתי קצת סדר, הפעם במגירות אמיתיות. ככל שזה לא יאמן, הצלחתי למצוא עוד פיסת אוצר. עוד משהו מעמר. טוב, משהו אמיתי שהוא בעצם אלקטרוני - דיסקט.

לפני כמה שנים, כשכל תלמיד התחיל לערוך עבודות במחשב, הדרך להביא עבודה מכאן לשם, מהבית לבית הספר, לחברים וחזרה, הייתה על גבי דיסקטים. מצאתי דיסקט שעליו רשום עמר.

קצת עבודות ותרגילים, בעיקר באנגלית, החל משנת 2000. מדהים לראות איך האנגלית המצוינת של עמר רק התחילה שם את דרכה. היה שם פרויקט שנקרא Me Myself and I Project. בפרויקט כל אחד מספר על עצמו לפי כל מיני נושאים.

הנה מה כתוב תחת הכותרת My best achievement –

My best achievement in swimming 100 m row on the Olympic games 2012 at Israel.
 

Second place, silver medal.

כעבור שש שנים

כשאני הייתי ילד למדו שמונה שנים ביסודי וארבע בתיכון. היום לומדים שש שנים ביסודי ועוד שש בחטיבות. עמר היה בן שש כשנולד גיא, אחיו הקטן. כשהגיע גיא לכתה א', עמר כבר סיים את היסודי ועבר לחטיבה. גם בחטיבה ידענו שאף פעם הם לא ילכו יחד לבית הספר. כשגיא יגיע לכתה ז' עמר כבר לא ילמד שם. וכך היה. השנה גיא התחיל ללמוד בכתה ז', ועמר כבר לא שם. הלימודים התחילו השבוע וכבר ביום השני ראיתי דפי עבודה מונחים על השולחן. פרויקט באנגלית It’s my life project. שש שנים, שם אחר.

שבת, היום האחרון של החופש הגדול. לאחר ימי  נדנודים הילדים עושים סדר וזורקים מחברות, בחינות וניירות ישנים שכבר לא צריכים.

בשנה שעברה, אחרי שוב ושוב דחיות ושוב ושוב נדנודים, התעצבן עמר ורוקן כמעט את כל המחברות הישנות והדפים הישר לפח האשפה ואמר "אני לא צריך שום דבר מכל אלו".

והרי אלו סתם דפים ישנים שאין בהם צורך. דפים ישנים שזורקים תמיד מפני החדשים.

באה שנה חדשה. באה והלכה, ולא נאספו דפים ומחברות חדשים במקומם. וכך נותרנו כמעט ללא אף נייר כתוב בכתב ידו. לא מהזמן האחרון. והכתב שלו כל כך אהוב עלי. כל כך יחודי, אישי, חד פעמי. כמו היד הכותבת. כמו הילד הכותב בעצמו.

בקטע שנקרא במקום הכי רחוק כתבתי כך -

כשייסגר המעגל, ושוב נעבור את אותם התאריכים בלוח השנה, וכששוב נעבור את אותם הימים בשבוע, הם כבר לא יתאימו זה לזה. הימים בשבוע והתאריכים כבר לא יתאימו.

הנה המעגל כמעט נסגר. הנה התאריכים באים. הנה ימות השבוע. לפני כמה ימים כבר כתבתי על התאריכים שבאים. על מקומו של כל אחד מימי ראשית ספטמבר.

עכשיו שבת. עכשיו באה סגירת המעגל של ימות השבוע. אני נוכח עכשיו כי ימות השבוע חזקים יותר. יש משהו מיוחד באויר של יום שישי ושבת. קצב מיוחד. כאילו התאריך הוא סתם מספר שרירותי, וליום בשבוע יש אישיות.

עכשיו שבת. עכשיו מתחיל השבוע האחרון.

כמו הצליין הנוצרי הפוסע בוויה דולורוזה, משחזר את המסע האחרון, אני כעת עובר את השבוע האחרון.