אבא של עמר

היינו בבוקר אצל עמר.

כשאנחנו אומרים "ללכת לעמר", אנחנו מתכוונים לקבר שלו.

יש שם סלע גדול וגינה קטנה, ובגינה פרחים, ואנחנו משקים אותם מדי כמה ימים.

בבוקר ראינו על האדמה הבוצית סימני עקבות, ועל הסלע, אותם העקבות, צבועים בוץ  אדמדם.

לא ידענו לזהות את העקבות. קצת דומות לחתול, אבל אחרות, גם גדולות יותר. אולי נמיה. יש באיזור הרבה נמיות. אולי שועל.

כך או אחרת, העקבות שם, והגינה כמו שהייתה. שום נזק או סימן.

היה נחמד לפגוש אותן. כולנו אוהבים בעלי חיים. להתבונן בהם. להתחבר לקיום העירני שלהם. עמר תמיד צילם אותם בכמויות. הנה פתאום באה חיה לביקור.

בקיום המוזר של מי שאיננו בגופו אבל חי בזכרוננו, מי ששוכן עם מלאכים ופיות ושאר יצורים שבאגדות, מי שנמצא תמיד, לילה ויום, קיץ וחורף, באדמת הגבעה הצופה לים, מה טבעי יותר מקשר כזה עם חיית השדה?

בקיום של ילד שלא קיים, שלא יכול לשחק ולדבר, מה משמח יותר מחבר שבא לבקר?   

ברוכה הבאה חיית השדה. רק הזהרי לא לדרוך על הפרחים. ולא לאכול אותם.

חלמתי חלום והוא, כמנהג החלומות, תלוש והזוי, ואת רובו אף אינני זוכר. היינו כמה אנשים בכמה מכוניות, והייתה אשה צעירה שמסתבר שגרה במושב סמוך והיא , כך אמרה, אחותה של שושנה דמארי. והשיחה, שאינני יודע על מה נסבה, הזכירה מאורע משנת 2004, אולי אולימפיאדה, או אירוע בידור או משהו דומה, וציינתי לעצמי (או שמא מישהו אחר אמר. הדברים בחלום אינם ברורים) ששנת 2004 הייתה מזמן. ואז חשבתי ששנת 2004 היא השנה של הניתוח של עמר, והנסיעה האחרונה לאיטליה, וזה כבר קרוב לסוף. והנה, חשבתי בעצב, הימים שבהם עמר היה איתנו גם הם היו מזמן.

המחשבה הזאת אינה חדשה. אני מכיר אותה. אני מזהה אותה בצער כאשר אני מבין ששנתיים הם זמן ארוך. הדבר המצער היה שפגשתי בה בחלום. בחלום הרי יכול לקרות הכל. החלום הוא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. שם לא חלים חוקי הטבע והזמן. שם הגבול הוא הדמיון, ואף למעלה ממנו. שם אני יכול לפגוש את עמר. שם הוא יכול לבוא כרצונו, לעשות מה שיבחר, לשחק, לצחוק, לספר סיפורים. שם, רק שם, כל עוד אני חולם, אין ממשלה למוות ולאבדן.

כל כך חבל דווקא שם בחלום, לפגוש מחשבה של מציאות מעציבה.

את האוסף האחרון ערכנו לאזכרה הקודמת. שנה ראשונה. מין סיכום של אותם שירים וקטעים שליוו אותנו באותה שנה מזכרון לזכרון. אחר האזכרה עבר אלי לאוטו, ושם התנגן יום יום, בדרכי לעבודה וממנה. יום יום נסעתי עם השירים לעמר.

כעת, בשנה השנייה, שמרנו את אותו האוסף ורק הוספנו לראשיתו את השיר של LBA, שיביא את טעמו של הילד המשחק במחשב עם החברים האחים וההורים. הנה כך, ליום השנה, הוצאתי את התקליט מהאוטו והשתמשתי בו בבית. למחרת, כשנכנסתי לאוטו ונסעתי, פתאום התקליט לא היה שם, והיה מוזר, דווקא ביום הזה, שאין לי את המוסיקה של עמר.

משהסתבר שהתקליט איננו פתחתי את הרדיו ועברתי בין התחנות, מחפש משהו להאזין לו. והנה באחת התחנות אני שומע את Time of your life של Green Day, ושוב אני מקשיב לתקליט של עמר, ולו רק לדקה או שתיים.

ברגע הראשון אני מתפעל מצירוף המקרים. כשקורה לנו צירוף מקרים כזה מתעוררת תחושה נעימה, כאילו מישהו שומר עלינו. אחר כך אני חושב שזה לא בדיוק ככה. ממש לא.

בשנת 2005 ירד היורה ב-18 בספטמבר.

בשום שנה אחרת אינני יודע מתי היורה ירד.

ואת היורה של שנת 2005 אזכור עד אחרון ימי.

שלושים ביוני, שנת אלפיים וחמש. כמו בכל שנה, ביום הזה, האחרון ללימודים, יש לתמי יום הולדת. תם מחוץ לבית, במחנה של התנועה, ואני מפעיל את עמר וגיא. מנסים להפתיע את תמי. הילדים בבית מכינים ברכות ופורסים מפה לבנה ומקשטים אותה בכל דבר צבעוני שאפשר למצוא בבית, ואני בינתיים משוטט בעיר, קונה כאן עוגה, ושם זר ורדים ענק. מספיקים להכין ולסדר הכל. הנה תמי מגיעה. הפתעה ושמחה. אני מצלם את כולם, מי שנמצא, וכאן הצילום המשפחתי האחרון של עמר.

שלושים ביוני, שנת אלפיים ושבע. אני חוזר משיטוטי בעיר עם זר ענק של חמישים ורדים. את העוגה אפיתי בעצמי. הראשונה מזה אלפיים שנה, אך מאד מוצלחת. הילדים מכינים ברכות ומקשטים בבלונים. והנה תמי מגיעה. והפתעה. ושמחה. ועצב. ועצב. ושמחה.

אחד עשר בספטמבר, שנת אלפיים ושבע. תמי מביאה זר ענק של חמישים ורדים. את הוורדים אנחנו מחלקים לנוכחים. שיניח כל אחד פרח על קברו של עמר. במקום להניח אבן, יניחו פרח. והקבר מתכסה בוורדים צבעוניים. והשמש יורד לים.

הימים בשלהם, חולפים. הפרחים נשארים על הקבר. אלה היפים, הצבעוניים, שרק יום קודם נקטפו, כבר נבלו. הרכינו ראש וצבע. מתכלים. ואלה הקטנים, השתולים, המכים שורש, ממשיכים. מצפים למים, ומקבלים, וממשיכים לפרוח ולצמוח. כאילו כבר כתב אלוהים בספר החיים – מי יחיה ומי ימות. וכבר חתם. וכבר ידוע הסוד מלפנינו, מי יחיה ומי ימות.

יש הרבה ויש מעט ויש יחסי. יש קבוע ויש משתנה. יש קרוב ויש רחוק.

מה שקרוב נראה גדול ומה שרחוק נראה קטן.

אי אפשר למדוד ולהשוות.

לפני שנתיים, ראש השנה חל באוקטובר. ישבנו לסעודת ראש השנה פחות מחודש לאחר הלוויה. וזה היה קרוב. קרוב מאד. והרבה.

השנה, ערב ראש השנה הגיע בדיוק יום אחד לאחר האזכרה. וזה קרוב. קרוב מאד. אני יושב על המקלדת, מנסה לנסח מה שאגיד באזכרה, ותוך כדי מקבל באי-מייל ברכות ואיחולים לשנה הבאה עלינו לטובה. קצת הזוי, לא?

ומה קרוב יותר? חודש ימים לפני שנתיים, או יום אחד לפני יומיים? ומה קשה יותר? ומה מרפא יותר? ומה?

לפני שנה בדיוק התלבטתי אם להתחבר לתאריך או ליום בשבוע. השנה, למרות שהאזכרה תיערך בדיוק בתאריך, הבנתי שאני מחובר ליום בשבוע. שמתי לב לכך כאשר ביום שלישי, בשבוע הראשון של כתה י"ב, נסעו התלמידים לביקור בבקו"ם. בדיוק כמו אז. מאז עוקבים הימים אחר השנה ההיא כמו צל. כל יום הולך בצעדיו של היום ההוא. היום הוא היום הארוך ביותר. יום חמישי. כל כך הרבה דברים שקורים בפעם האחרונה. כל כך הרבה פרטים שנצרבו בזכרון. שעה אחר שעה אני צועד בתוך אותו יום חמישי. יודע בדיוק מה צפוי. את כל מה שהיה ומה שיהיה. הנה, עכשיו, עשר בלילה. בשעה הזאת, אני כבר בבית. מעט חולה ומתחיל להתארגן לשינה. הנה, עכשיו אני מתעדכן בטלפון שעמר התעורר ומרגיש לא כל כך טוב. שהכל בסדר. שנפגש מחר בבוקר. הנה, עוד מעט אני שוכב לישון. בעוד שעתיים יעיר אותי הטלפון.

בראשון בספטמבר 2005, כשעמר קם מוקדם בבוקר והלך לבית הספר, ידענו כולנו שזאת הפעם האחרונה. עוד שנה אחרונה ודי.

אבל שנה אחר כך, כשעמר לא הלך לבית הספר, היה זה כבר עמר אחר, והחיים, גם הם אחרים. במקום עמר הבוגר שכבר לא צריך ללכת לבית הספר, נשאר זכרון. ובזכרון, בראשון בספטמבר, עמר הולך לבית הספר. וכך גם השנה, וכך תמיד. בראשון לספטמבר, עמר שאני זוכר הולך לבית הספר - בפעם האחרונה.