אבא של עמר

אני יודע שמאד אהבת את הביטלס. במיוחד את Yesterday  שכל כך אהבת לנגן, ויש אותו באוסף שלך. אגב, לא שמעו אותו אתמול, בכלל. פול עמד על הבמה, (בהדרן כמובן) ושר עם הגיטרה, אבל שמעו רק את הקהל, ששר שירה אדירה. היית נהנה. אתה יודע שעכשיו, אתמול אצל פול ולפני שבוע בדיפ פרפל, זאת פעם ראשונה שהלכנו להופעות כאלה והוצאנו סכומים כאלה. פעם חשבתי שזה לא הגיוני ומטופש. גם עכשיו, חשבתי כך מכח ההרגל, למרות שהתלבטתי, וגיא בא ושכנע אותי. די בקלות. אתה יודע, מאז שאתה איננו, אני הרבה יותר רך בדברים האלה. חושב שהכי חשוב זה שנהנה היום, ושנעשה דברים כאלה. אתה היית כל כך נהנה בהופעה. בטח גם אתה היית רוצה שנלך. אני לא יודע אם הייתי מסכים. אני רוצה לחשוב שכן. טוב לי לחשוב שכן. בכל מקרה, אתה בטח היית הולך. הייתי אומר לך – "אתה כבר ילד גדול. יש לך קצת כסף משלך. רוצה ללכת? תלך". ואז כולם, האחים שלך היו אומרים – "אני רוצה שנוציא כסף מהבר-מצווה שלי. אני רוצה ללכת". ובסוף הייתי אומר, טוב נלך כולנו. אני מזמין. זה דבר של פעם בחיים. חוויה של פעם בחיים.

בהופעה, לא כל כך יצא לי לחשוב עליך. רק קצת. ב-Yesterday , וכשפול שר Something  והקדיש אותו לג'ורג', והראו תמונות שלו ברקע, צעיר ומחייך, והיה עצוב ומרגש. ובהיי ג'וד, כששרתי עם כולם ופתאום נתקע לי הקול ולא יכולתי להמשיך.

את מה ששחשבתי שאוכל לצלוח קראתי בעצמי.

את שני השירים האלה כבר לא נסיתי. ביקשתי מחברה לקרוא במקומי. להיות לי לפה.

 

שיר ערש

 

שומר ילדִי אנוכי

מכל צרה ופגע

מפחד ודאגה

מִקור הלילה ומצמא

משעמום ומבוּרוּת

 

אֹחז בידך

נעבור את הכביש בבטחה

בשבע עיניים אשגיח

כשתקפוץ בין הגלים

או תטפס על הסלעים

 

את כל הצרות

אקח אלי

את הדאגות והפחדים

הנה קח את מעילי

אכול מפִתי

כי שומר ילדִי אנוכי

 

עד שתגדל

ותשמור אתה עלי

 

ואיך לרגע עצמתי עין

וכששוב הסתכלתי

היו שלך עצומות

עוד מצמצת מעט

מדלג בין האפשרויות

ומוותר, כאומר

היינו הך,

עפעפַי בידיך.

ועצמתי את עיניך.

ובאותו הלילה, לא עצמתי עין.

 

שומר ילדִי אנוכי

משקה את הפרחים

מפנה עלים יבשים

מביא לו צדפים מן הים

 

 

 

 

מילים של משורר

 

רציתי לבכות לך

במילים יפות.

לא רבים הם המשוררים

המבכים את מות בנם.

חיפשתי שיר לקרוא לך,

שיר של משורר,

ולא מצאתי.

 

מצאתי הרבה שירי אהבה.

רבים הם המשוררים

הכותבים שירי אהבה.

ולך, מי יכתוב?

מי תקרא לך שירי אהבה?

מי תלחש באזניך מילים יפות?

מה שאמרתי בע"פ זה שמשנה לשנה, מפעם לפעם, אני מוצא את הדיבור יותר קשה עלי, ולא בטוח שאוכל לצלוח ולקרוא את מה שכתבתי ורציתי להקריא.

ומה שקראתי מן הכתב

לא מזמן חיפשתי במחשב תוכנה כלשהי. הכנסתי חיפוש בגוגל ומיד הגעתי. מצאתי גירסה משנת 2006. התגובה הראשונה שלי הייתה שזאת גירסה ממש ישנה. היא כבר בת שנתיים. ואז, שנת 2005 נראתה לי רחוקה. רחוקה כל כך, קבורה במעמקי הזמן. והזכרונות שלנו מעמר, והזכרונות של עמר מעצמו, רק האחרונים שבהם הם של 2005 ורובם הולכים עוד שנים אחורה. והמחשב של עמר, שאהב כל כך הרבה לשבת לידו, שהיה בזמנו חדש ומשוכלל, מקור גאווה, גם הוא כבר התיישן. והפלאפון, שהיה אז חדש לגמרי, גם הוא כבר אומר לנו – זה היה מזמן. מזמן נורא. שלוש שנים חלפו. שלוש שנים לא ראיתי את עמר, ולא חיבקתי, לא דיברתי ולא שמעתי את קולו. שלוש שנים שעמר חי רק בממלכת הזכרון. זמן רב. והמרחק, עצום ורב. והכאב, אותו גוש עופרת שמלא אותנו אז, התחלף באחר. בכאב המרחק. אף פעם לא ידעתי עד כמה מרחק יכול לכאוב. מרחק שנמדד בזמן. שלוש שנות אור. וכבר בשניה הראשונה התרחקת כדי 300000 ק"מ, ואתה ממשיך כך ומתרחק, ואנחנו חסרי אונים, יכולים רק להסתכל. ובכל זאת, רק האהבה הגדולה שאתה משרה כאן בכולנו, היא שמאפשרת לנו לדבר על שנות אור, ולא על שנות חושך.

 

 

 ***

 

 

האם שכחנו דבר? הזכרונות הרי הולכים ונשחקים. האם אנחנו שוכחים? חישבו על הבטוי "תשכח ימיני". הוא לא מדבר על כך שנשכח את ידנו הימנית. הוא מדבר על הבלתי אפשרי. אי אפשר לשכוח את ידנו הימנית. היא חלק מאתנו כל הזמן, בכל הזדמנות ומעשה, גם אם אנחנו לא אומרים לעצמנו. גם אם אנחנו לא באים ו"זוכרים" אותה. כאשר אני מושיט את ידי, לגעת במשהו, לעולם איני אומר לעצמי – הנה ידי, הנה ואושיט אותה. אני פשוט עושה, מושיט את היד. נוגע. היד היא אני כל רגע ורגע. אין משמעות לעניין השכחה והזכרון. ועמר, הוא חלק מאיתנו. בכל דבר ומעשה. בכל דיבור ושתיקה. בכל נשימה. בכל הזכרות ובכל שכחה.

 

 

*** 

 

 

בדיוק היום לפני שלוש שנים היינו כאן. היום לפני שלוש שנים נפרדנו. ביום ההוא, בימים ההם, התהפך העולם ומה שאחרי שוב לא דומה למה שהיה לפני. והיום, ביום הזה כבר אין שום דבר מיוחד ושונה. "היום לפני שלוש שנים" – אין דבר כזה. דבר והיפוכו הוא. יש מה שהיה אז, שאפשר לחזור אליו בזכרון ובהרגשה. אבל היום, היום הזה הוא עוד אחד מאותם ימים רבים שאחרי. סתם, עוד יום. יום יפה, אבל סתם יום. מה שמיוחד איננו היום או התאריך. מה שמיוחד הוא ההתקבצות כאן, של כל האנשים. המפגש הזה, העליה לרגל למקום הזה, מפגישה את כולנו לרגע אחד. רגע של התייחדות והתחברות. רגע שבו כל הלבבות פועמים כלב אחד. כל המחשבות הולכות למקום אחד. לילד אחד. החיבור הזה, הוא הקסם של היום. בכל הימים, הולך כל אחד בדרכו, שומר איתו משהו. את עמר שלו. וביום הזה, במקום הזה, מביא כל אחד את עמר שלו, ומשתף את כולם, והכל מתחבר לחיבור אחד, זכרון אחד.

 

 

*** 

 

 

אני מביט, במעין סיכום, אני עובר על כל חייך. ואתה מתוך כך, יכול לעבור בהם שוב. כל הילדוּת – שׂחֵק לך, הסתכל על העולם, לטף את הכלבים והחתולים, תחייך, תצחק, תפגש עם חברים, תחרוש את המחשב, את כל המשחקים שבעולם. אל תדאג ילד. אתה שמור היטב בתוך כל הזכרונות. כולם מגינים עליך ועוטפים אותך. הסר דאגה מלבך. אתה יכול להמשיך לשחק. כל עוד אנחנו כאן. תחיה שוב ושוב בזכרוננו. בליבנו. ותנוח בשלום. לכל הפחות – שאתה תנוח בשלום.

 

וקראתי. וקולי נרעד.