אבא של עמר

(כמה דברים שאמרתי ביום שישי האחרון)

באחד בספטמבר נגמר החופש הגדול ועמר הלך לבית הספר. כמו כולם. בשמחה וצפיה התחילה כיתה י"ב. הוא הספיק בדיוק שבוע אחד, ואז נפלה האדמה. כך לפני ארבע שנים, ספטמבר 2005. כך מאז בכל שנה. כך גם השנה - באחד בספטמבר עמר הלך לבית הספר.

כאשר לכולנו קורים דברים חדשים, כשאנחנו גדלים משנה לשנה, או מזדקנים, מצמחים זיפי זקן ראשונים, או מלבינים, אצל עמר אין חדש. כשמשהו מתקלקל, או שכקונים דבר חדש, כשעוברים דירה, או עולים כיתה, מתגייסים או משתחררים, אצל עמר אין חדש. אצל עמר אנחנו שומרים זכרונות.  מה שהיה הוא שנשאר.

כמו בבדיחות, שנה אחר שנה, עמר נשאר כיתה. תמיד, עד קץ הימים, באחד בספטמבר עמר הולך לכתה י"ב. שבוע אחד ולא יותר.

...

כל כך היינו רוצים להשאר קצת איתו. לארח לו לחברה. לצחוק, להתחבק. ולא בידינו. אנחנו נוסעים על רכבת דוהרת, ממשיכים. אנחנו רק יכולים לבחור מתי לשבת בכוון הנסיעה, עם המבט קדימה, אל מה שיבוא, ומתי להביט אחור, למקומות משם הגענו, לזכרון, לגעגוע, למרחק. ועמר נשאר בתחנה.

...

אנחנו, שממשיכים במסע כאן על פני האדמה, חיים, נתקלים כל העת במכשולים. הרים שצריך לטפס עליהם, נהרות שצריך לצלוח, מדבריות לוהטים, חולות נודדים. נגפים באבנים, נופלים, קמים וממשיכים. ולפעמים זה קשה כל כך. ואני חושב עליך, איך רחוק וגבוה מכל זה, כמו ציפור או כוכב בשמיים, כמו מלאך או ענן מרחף. כמו אוויר. כמו האור. חפשי מכל אלה, מחוץ לכל הדאגות והקשיים, רק עוטף ועטוף אהבה. וגעגוע. הוי, כמה געגוע.

מרגע שהתחלתי לכתוב ולא הפסקתי אני בוחן את השאלה מדוע. מדוע התחלתי ומדוע אני ממשיך. מה חשיבותה של הכתיבה, ומהו תפקידם של הקוראים. מאין באות המילים ולאן הן הולכות.

הסיבה הראשונה והראשונית היא הצורך. חשתי צורך לכתוב ולפרסם את הדברים. ממה נולד אותו הצורך? זה הצורך בזעקה. כשבנך נקבר באדמה אתה רוצה לזעוק ואתה רוצה שכל העולם ישמע. המפגש הראשון עם העולם שבחוץ הוא מזעזע. הוא מתנהל כרגיל. אנשים מבלים, עורכים קניות ויוצאים לעבודה כאילו לא קרה דבר, ואתה רוצה להשמיע זעקה שתעיר את העולם מתרדמתו. אני חושב שהצורך הזה הוליד את הכתיבה.

כשהלכה הכתיבה והתפתחה, פרחה והמשיכה, מצאתי בה דברים נוספים. במלחמה האבודה נגד המוות אנו פונים אל הזכרון וההנצחה. באות הכתובה יש מידה של נצחיות. המילים שארגתי הפכו אט אט גלעד זכרון. מפעל קטן הממשיך במקום שעמר עצר. נוכחות משפיעה וקיימת. ועמר היום קיים עבור רבים שלא הכירו אותו בחייו.

ועוד, אני חושב, הכתיבה, היציקה למילים, סייעה לי מאד. כל הרגשה ורגש, געגוע וכאב, זכרון וחיוך שעברו דרכי, ניסיתי ללכוד ברשת המילים. המעבר הזה ריכך, וזיכך וניקה. לא ברחתי מהכאב. לא התעלמתי, לא התחמקתי ולא הדחקתי. העיבוד למילים כאילו הדליק את האור בחשיכה או הרכיב משקפיים על עיני הסומות. הוא הסביר, חידד, פיענח. המילים קושרות את המוכר אל הבלתי מוכר. הדברים, גם הכואבים ביותר קיבלו משמעות מובנת, צורה וצבע וטעם. המילים זיקקו את הכאב לאהבה.

התרגום למילים המשיך אל הקוראים. מי שקרא הבין. מי שכבר ידע מצא הד בנפשו. (ויש הבדל גדול בין מי שמבין ומי שיודע). המילים הסתדרו באופן מדויק. התברר לי שהתרגום הזה אינו מובן מאליו. נתקלתי במי שנושאים איתם נטל של שנים, והמפגש במילה הברורה, המכוונת פתאום, ברגע, מחדד ומהדהד ובאופן מסוים מביא אף מרגוע. לא מרגוע מהכאב אלא מאי הבהירות. כי המטען הלא מפוענח הוא תמיד נטל וכל דבר שאפשר לקשור למילים (ובכוונה איני אומר לתאר) מקבל משמעות מדויקת יותר. אז אפשרי יותר לפרק אותו ולהתמודד עמו. כמו עם הפחד המסתתר בחושך וניזון מאי הידיעה.

הנה כי כן, מצאתי את דרך המילים, את ההתבוננות המאפשרת, את נקודת התורפה של האסון. כל מה שיכולתי לצוד במילים אספתי לתוך הכתובים.

ואף על פי כן, גם אני אינני יכול. גם אני מוצא את עצמי בתחושה שאין לה משמעות. אין לה פירוק, אין לה פנים, אין בה נקודת אחיזה. היא רק ניצבת מולי, מעלי, כבדה ושותקת. במקומות ורגעים כאלה אין כח למילים. כמו אוזלת ידו של כישוף כנגד כישוף חזק יותר. אז, אינני יכול להעביר למילים. אז אני רק מרגיש כמו אבא שילדו איננו.