מוזר להיות בשעה כזאת בבית. נכון, רק נגמר החופש, אבל מתרגלים מהר מאוד לשגרה. ואתמול בהחלט היה סוג של שגרה. הייתה בגרות בספורט, שניראיתה כמו שיעור ספורט גדול ומבולגן. זה מצחיק לעשות משהו עם 150 איש. מסודר זה בהחלט לא. והיה מאוד נחמד לצלוע את הדרך הביתה, בידיעה שאין יותר ספורט. זתומרת, אין יותר ספורט במסגרת בית הספר. עכשיו זה רק העינויים שאני הולכת לעשות לעצמי [מוחעחע?].

עוד שעה בערך יש לי משמרת בעבודה, ובגללה ויתרתי על טקס יום השואה בבית הספר. העבודה הראשונה שלי שהשגתי בזכות עצמי. אני זוכרת את החופשים האחרונים בחיפושי העבודה האומללים שלי, שכל מה שקיבלתי בהם היה יותר מדיי סירובים לבטחון העצמי הפצוע שלי. ברור שזאת לא עבודה של "חכמים", וההורים ניסו לשכנע אותי לחפש משהו שיותר ראוי לי. אבל היי - זה טוב לי ככה עכשיו. להיפך, עבודה פיזית רק מסיחה את דעתי ממחשבות טורדניות, וכאלה יש יותר מדיי. בכלל, עבודה זאת עבודה. ולטווח הקצר היא מעולה בשבילי בכל המובנים. לא החלטתי עדיין באיזו קטגוריה נכנסת העובדה של לעבוד עם האקס. אבל כל עוד הוא לא נמצא בכל משמרת שאני עושה, לא אכפת לי. וכמובן שהוא היה שם במשמרת הראשונה שלי. כמובן. כמובן. וכשהייתי צריכה לפנות שולחן שהוא ישב לידו בהפסקה שלו, הרגשתי איך הכלים מתחילים לנקוש ושאני לא שולטת בידיים שלי. זה היה מוזר. והרגשתי את הנוכחות שלו בכל מקום. ואת המבט שלו צורב אותי. לפחות במשמרת של היום הוא לא יהיה, ואני אוכל להתרכז יותר באומנות פינוי השולחנות חח.

אני מרגישה שחציתי גבול בלתי ניראה ועכשיו אני תלוייה באוויר, פשוטו כמשמעו. אני לא יודעת באיזו צורה לכוון את עצמי לחשוב, להרגיש. או באיזו גישה לחיים לבחור היום. פשוט לא יודעת מה יום יוליד. ואולי זה הקטע.

Remember guys: The trick is to keep breathing.