הימים שלי מתחילים מוקדם בבוקר, בסביבות ה8-9, מה שפעם אף פעם לא היה קורה. והאמת, יש בזה משהו נחמד, יום ארוך שבו אני יכולה לעשות מה שמתחשק. את הימים האחרונים מילאתי עד אפס מקום. ככה שבסוף היום, הייתי נופלת שדודה ומוכנה לשינה טובה. אני מתמודדת עם דברים בדרך שלי, שפיתחתי אותה באילתור. ואני אוהבת אותה. אני משתדלת לעשות כמה שיותר. החדר שלי נראה מדהים עכשיו, שום גרגר אבק לא יהרוס את ההרמוניה. ויש לי כבר כמה רעיונות לדברים שאני יכולה לשנות או להוסיף. ובכלל, הימים האלה מוקדשים לי ורק לי. איפושהו בדרך איבדתי את עצמי ואת כל המשמעות, וזה מה שאני מחפשת עכשיו. אם זה במוזיקה, באנשים, בהגשמה עצמית או בהמון פילוסופיה. אני מוכנה להתנסויות חדשות, מה שבא ברוך הבא. והעיקר, לא לחפור יותר מדיי בעבר. זה משהו שאהבתי בפילוסופיה. שינויים זה דבר חיובי. הכאב הוא חוסר המורגלות למצב החדש, ואחרי שמתרגלים הוא הופך להיות חלק בלתי נפרד. בקשר לאנשים, אני עדיין לא בטוחה שאני יכולה להתמודד עם כל מה שאני מצפה מעצמי, אבל גם זה יבוא. זה כל היופי, שהכל זה החלטות. כל החלטה בהווה משפיעה איכשהו על העתיד. והכוח בידיים שלנו. וזה משהו שבהחלט איבדתי בחודשים האחרונים - את השליטה על החיים שלי. וזה משהו שאני מחזירה לעצמי לאט לאט.

אני מרגישה שאני קצת לא נשמעת כמו האני הרגילה, ואני אוהבת את זה. ברירת המחדל קיימת והיא הכי קלה והיא תמיד תהיה שם. מה שאני מנסה עכשיו זה לבדוק את כל שאר האפשרויות העומדות בפניי. ובהחלט יש כאלה בשפע. העיקר זה לקחת משהו ולנסות.

אני מרגישה שאני לא ממש ברורה פה חח, וזה בסדר. אני מבינה את עצמי, וזה הכי חשוב.

"לא קל" של היהודים ברקע. אחד השירים האהובים עלי מזה הרבה זמן. והוא עושה לי משהו בפנים. לא בטוחה מה. פעם הוא היה מעציב אותי והיה אחלה טריגר לדכאון. אבל עכשיו זה שונה. לא יודעת. אולי להסתכל על העבר ופשוט לחייך. כי מה שהיה היה, ובהחלט טוב שהיה. לא הייתי מוכנה לוותר על שומדבר. כי בסופו של דבר, כל צעד מעצב ומשנה משהו באישיות. והיום עומדת האני הנוכחית, מכלול כל החוויות, ואני אוהבת את זה.

"זה לא קל
מישהו קם וחותך הוא הולך
לא קל, תודי את פוחדת"

נכון, זה לא קל. ומצד שני, אף אחד לא הבטיח שזה יהיה קל. עוד כשנכנסתי לתוך זה, ידעתי מה יהיה בסוף. לא, לא יכולתי לצפות מראש את הסיבות, אבל זה היה ידוע ששום דבר לא נמשך לנצח. וכן, לקחתי על עצמי את האחריות והחלטתי בשביל שנינו. והאמת, אני מעדיפה לדעת שאני עשיתי את זה מאשר שהוא היה מפיל עליי את הפצצה הזאת.

בע..איך זה הפך להיות פוסט על הפרידה? לא התכוונתי. והרי אמרתי שאין לי כוח לחפור ולנתח את העבר.

מוטב שאני אחזור לקרצף את החדר שלי. לפחות שתצא תועלת כלשהי.

אין לי מושג מה אני עושה עם עצמי. חוסר סבלנות, תזזיתיות. פשוט לא בא לי לעשות שומדבר. לא לקרוא, לא לשמוע מוזיקה [!], לא לראות טלויזיה, לא לעשות ספורט [כי אני איכשהו תמיד מסיימת בבכי באמצע הרחוב], לא ללמוד. בא לי להתכרבל ולישון. אבל כשאני נכנסת למיטה, אני נעשית עירנית. ובמיטה גם כל המחשבות עולות. ודי, נמאס לי כבר לבכות.

אני מרגישה כאילו חתכתי לעצמי איבר בגוף. ריקנות עצומה, שאין לי מושג איך למלא אותה. הוא היה החבר הכי טוב שלי במשך חמשת החודשים האחרונים. התרגלתי לדבר איתו המון, ופתאום שקט.

הכי מפחיד אותי עכשיו זה להתפרק כמו שהתפרקתי לפני שנה וחצי אחרי שאני וההוא נפרדנו. ואז זאת לא הייתה אהבה בכלל. אבל זה עדיין שבר אותי. ומה יהיה עכשיו? איך אני אתמודד עם כל מה שניצב לפני? מי יהיה שם בשבילי, ויחבק אותי מאחור ואני ארגיש את הנשימות שלו על העורף שלי?

חע, הנה אני שוב בוכה.