יום אחד ביקשה מורה מהתלמידים שלה שירשמו את רשימת שמותיהם של התלמידים האחרים בכיתה על גבי שני גיליונות נייר, בהשאירם רווח ליד כל שם. ז היא ביקשה מהם לחשוב על הדבר הנחמד ביותר שביכולתם להגיד על כל אחד ואחד מחבריהם לכיתה ולרשום אותו.
במשך כל הזמן שנותר מהשיעור גמרו התלמידים את המטלה שלהם, ובעוזבם את הכיתה, מסר כל אחד מהם למורה את הדפים.
באותה השבת ישבה המורה ורשמה את שמו של כל תלמיד על דף, וכתבה את כל מה שהתלמידים האחרים אמרו עליו.
ביום ראשון נתנה המורה לכל תלמיד את הרשימה שלו/שלה. לא לקח זמן רב, וכל הכיתה חייכה. "באמת?" היא שמעה את הלחישה. " מעולם לא ידעתי שהייתי בעל/ת משמעות למישהו!" ו"לא ידעתי שהאחרים אוהבים אותי כל-כך". אלה היו מרבית התגובות.
אף אחד מעולם לא הזכיר את הדפים האלה בכיתה שוב. היא מעולם לא ידעה אם הם דיברו עליהם ביניהם בהפסקות או עם הוריהם, אך זה לא היה חשוב. התרגיל השיג את מטרתו. התלמידים הרגישו טוב בקשר לעצמם וביחס אל האחרים.
עברו שנים, התלמידים בגרו המשיכ הלאה עם חייהם. מספר שנים לאחר מכן, אחד מהתלמידים נהרג במלחמה, והמורה הוזמנה להשתתף בהלווייתו.
זאת הייתה הלוויה הראשונה שנקראה להשתתף של אחד מתלמידיה לשעבר. רבים מחבריו השתתפו בלוויה. אחד אחרי השני חלקו כבוד אחרון. גם המורה הייתה ביניהם. אחד מהחיילים שתפקידו היה לשאת את הארון, ניגש אליה. "האם את היית המורה שלו למתמטיקה?" הוא שאל. היא הנהנה: "כן".
"הוא דיבר עלייך רבות", אמר לה החיל.
המורה הייתה נבוכה.
לאחר הלוויה, הלכו מרבית חבריו לביתו לנחם את הוריו. גם המורה הלכה לביתו- לומר כמה מילות תנחומים להורים הכאובים. הוריו של המנוח המתינו לה. "ברצוננו להראות לך דבר מה," אמר אביו, בהוציאו את הארנק מכיסו. "הם מצאו את זה עליו כאשר הוא נהרג. חשבנו שאולי תזהי את זה."
בפותחו את הארנק, הוא הוציא בזהירות שתי פיסות נייר מהוהות, שנראה שקיפלו אותן חזור וקפל מספר רב של פעמים.
מורה ידעה אפילו מבלי להסתכל שפיסות הנייר הללו היו אלה שעליהן היא רשמה את הרשימה של הדברים הטובים שכל אחד מחבריו כתב עליו.
"אנחנו רוצים להודות לך כל-כך על שעשית את זה," אמרה אמו של המנוח. "כפי שאת יכולה לראות, מארק שמר על זה מכל משמר."
כל חבריו לכיתה לשעבר החלו להיאסף מסביב.
אחד חייך די במבוכה ואמר, "אני עדיין שומר את הרשימה שלי במגירה העליונה בשולחן שלי בבית".
אשתו של אחר אמרה, "בעלי ביקש ממני שאשים את שלו באלבום החתונה שלנו."
"גם לי יש את הרשימה שלי," אמרה אחרת. "היא בתוך היומן שלי."
חברה אחרת לכיתה, הושיטה את ידה לתיק שלה, הוציאה את הארנק והראתה לכולם את הרשימה שלה לכל הקבוצה. "אני נושאת את זה תמיד איתי," וללא הנד עפעף הוסיפה ואמרה: "אני חושבת שכולנו שמרנו את הרשימות שלנו."
ברגע זה התיישבה המורה והחלה לבכות. היא בכתה על המנוח ועל כל חבריו שלא יוכלו לראותו עוד לעולם.
צפיפות האוכלוסייה בחברה שלנו היא כה גדולה, שאנחנו נוטים לשכוח שהחיים יגמרו יום אחד, ואנחנו לא יודעים מתי היום הזה יגיע.
אז בבקשה, הגידו לאנשים שאתם אוהבים ואיכפת לכם מהם, שהם מיוחדים וחשובים. אימרו להם, לפני שיהיה זה מאוחר מידי…
זיכרו, אתם פורמים את מה שאתם תופרים,
מה שאתם שמים בחייהם של אחרים, יחזור פעם לחייכם שלכם.
מי ייתן וימיכם יהיו מבורכים ומיוחדים כפי שהנכם!
ולסיום: זכה המנוח ששמע את שיבחו בעודו בחיים! הלא תמיד נשמעים השבחים מאוחר מדי- כשהוא כבר לא שומע...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
