חתיכה של רגש בעולם ממוחשב

ראיתי נסיך היום,

נסיך אמיתי.

והוא היה כלכך מלכותי, וכלכך יפה,

הוא כבש אותי מהשניה הראשונה שהסתכלתי עליו...

ולא היה צריך לחשוב יותר מידי, החשיבה על העניין רק המעיטה מערכו, ובכל זאת, למרות שחשבתי, הוא נשאר נסיכי.

והוא נישק אותי במצח,

וחייך אליי,

והסביר לי בשקט שלא צריך לחשוב יותר מידי, כי אני כבר יודע.

כי אני כבר מרגיש.

והוא חיבק אותי חזק, והרגשתי איך כל הרוע והלחץ והעצבים נשפכים ממני והלאה, ושנשארנו רק הנסיך ואני.

הוא נעלם, וחזר עם כוכבים צהובים, שבשום מקום אחר לא הייתי מעיז לטעום, אבל הנסיך רק הציע ואני כבר אכלתי בלי היסוס.

ואלה היו הכוכבים הכי טעימים שטעמתי מעודי.

ובהתחלה זה קצת הטריד אותי, שאני חושב ככה על הנסיך, שאני בכלל חושב על הנסיך, עד שהבנתי שאני לא חושב, ובגלל זה זה לא יכול להיות מטריד.

כי הוא נסיך.

כולם מרגישים ככה בפעם הראשונה שהם רואים את הנסיך.

כי החיבוק שלו אמיתי,

והריקוד שלו אמיתי,

והחיים שלו אמיתיים,

והקיום שלו אמיתי.

הוא הראה לי עולמות חדשים, הנסיך.

עולמות שידעתי שקיימים, אבל פחדתי מהם.

הוא אוהב באמת, הנסיך.

הוא יודע לחבק.

ראיתי היום נסיך,

והוא קטף בשבילי את הכוכב הכי צהוב שיש.

אני אוהב את הנסיך.

ואני יודע

הנסיך אוהב גם אותי.