טוב להסתכל על משהו שכתבתי לפני שנה וחצי שנתיים ולראות שאת המטרות לעתיד הקרוב הגשמתי. זה נותן איזשהו חיזוק לכח שידעתי שיש בי.
עבדתי בצלילה שנה. אני עכשיו בחודש האחרון.
הגעתי לאילת, סיימתי את ההכשרה המקצועית הבסיסית, אכלתי המון חרא מאנשים שהיה להם כח עליי. התחלתי לעבוד במועדון קטן ואיכותי ליד גבול טאבה. גן עדן. התאהבתי. עברנו לגור ביחד. חלק מלילות הקיץ העברנו בים, צלילות חופשיות בשקיעה בתוך להקות דגים, הרבה שתייה, המון סקס. גן עדן. הוא רצה לטייל טיול ארוך. אני גם רציתי להיות שותפה לזה. הוא היה מספר על איך זה להיות באמצע הים בלילה כשרואים את הכוכבים ממש טוב כי אין שום אור משום מקום. והספינה מואפלת. איך הפלנקטון זוהר מהגלים של המנוע. אחרי חצי שנה, כלום לא זז. לא חסכנו שקל. ניסינו לעבור למרכז. זה לא עבד. חזרנו לחנוכה למועדון שלנו. המציאות האידיאלית שהתאווינו אליה התחילה להסדק. רציתי להתקדם. היה להם מקום רק לעובד אחד בחורף. אמרתי שאני אחפש מקום אחר. ומצאתי. אחרי חודשיים עזבתי, שוב התחלתי לאכול חרא מהאנשים עם הכח. הפסקתי לעבוד. שוב האנשים עם הכח. הם דאגו לזה. חודשיים. הייתי מתוסכלת נורא. הוא לא הבין מה כל הסיפור. הוא לא הבין את מעמקי הכאב והשנאה שלי.
כל כך סבלתי. לבד בעיר זרה, כל חרא קטן עם קצת כח ואגו מנופח יכול לרמוס אותי. אף אחד לא גיבה אותי. הרגשתי חסרת אונים, מנוצלת.
והוא! הוא שהמשפחה שלו גרה בעיר, שאבא שלו דואג לכל צורך קטן שלו גם אם הוא לא מבקש. מסדר לו עבודה, אוכל, קומבינות, הכל. לא מתרגז, תמיד רגוע. תמיד הכל בסדר. כן ברור שהכל בסדר! אצלך! ומה איתי?
אכלתי מספיק חרא בשביל להבין שאני חייבת להפוך לבן אדם שאינו בר החלפה. שהכישורים שלי יהפכו אותי לבן אדם עם הכח. שאף אחד לא יוכל לרמוס אותי, לקמט, לעקם, לשבור או להטריד מינית.
הייתי לבד. לא רציתי יותר סקס, לא רציתי שהוא יגע בי. הוא והאדישות שלו. אני לא יכולה לספור אפילו כמה לילות הלכתי לישון בוכה לצידו והוא פשוט נרדם.
כשהתחלנו ללמוד לקורס המקצועי הבא, התחלתי להרגיש את זה יותר ויותר.
הוא לא נתן לי להכנס ראשונה למונית, הוא פתח את הדלת בשבילו.
כשהיינו צריכים לקפוץ מעל גדר, הוא עבר ראשון והמשיך ללכת. לא הסתכל אפילו אם עברתי, לא הציע לתת יד.
ביומיים של המבחנים הוא היה מבקש ממני לעזור לו במטלות הוא היה מסיים והולך. מסדר עניינים במשרד, חוזר ושואל אותי למה עוד לא סידרתי את שלי?
הייתי מבשלת כל הזמן. הוא היה בעיקר אוכל.
נפגעתי, סכין ועוד סכין ועוד סכין.
דווקא עכשיו כשאני הכי צריכה אותך אתה מתעלם.
התחלתי לחשוב על לימודים. נשבר כבר מהמצב הדפוק הזה.
הוא היה אמביוולנטי.
אחרי כמה שבועות הוא הסביר לי שאנחנו לא מתאימים. הרגשתי שהתקרה קורסת עליי. שכל החדר נהיה חשוך, הספה נעלמת. הסתכלתי על המטבח שלנו, הבית שלנו, כל הדברים שלנו. ומשהו נשבר בתוכי.
הלכנו לעבודה למחרת ובערב הוא אמר שהוא החליט שהוא מאושר והוא רוצה להיות איתי. בטון הכי אפאתי ששמעתי בחיים שלי. לא "אני אוהב אותך ואני כל כך מצטער את כל החיים שלי". אלא "החלטתי שאני מאושר ושעדיף שנשאר ביחד". הרגשתי כמו סמרטוט משומש . שבוע אחרי אני אמרתי לו שזה נגמר. די, אנחנו גורמים אחד לשני סבל ועדיף לשנינו שנפרד. הוא אמר שהוא מבין.
הוא ניסה כמה פעמים.
הוא הגיע ליום פתוח האוניברסיטה שהוא ידע שאני באה. אני לא יודעת אם בשבילו או בשבילי.
שלוש שעות נסיעה ביחד עם שכנועים בלתי פוסקים. כעסתי יותר מדיי. אמרתי לו שהוא פגע בי יותר מדיי וזה, כל ההתנצלות הזאת, מגיעה מאוחר מדיי.
הוא הגיע לדירה שלנו שיכור בלילה ורצה לדבר.
לא הייתי שם. הייתי אצל בחור אחר.
הוא שאל אם יש מישהו אחר ואמרתי שכן.
העדפתי שהוא ידע ממני ולא ממישהו אחר, אחרי הכל זאת עיר קטנה.
הוא שאל אם אני אוהבת אותו (את הבחור), אמרתי שלא.
הוא שאל אם שכבנו, אמרתי שכן.
פה נגמרו השאלות. כשהוא ראה אותי, הוא התעלם, ברח.
הגיע לדירה שהייתה של שנינו ובלי אישור ממני, נכנס ולקח את כל הכלי בית ומטבח שלא היו מלוכלכים, אומנם הם היו שלו, אבל זאת הייתה פלישה בעיניי.
הוא החליט מהר מאוד שאני נפרדתי ממנו, והוא היה הצד הפגוע.
ביטל את התוכניות שלו ללמוד ועבר לים, החליט שוב לנסות לחסוך לטיול. מחר אני הולכת לדבר איתו. אני רוצה לבוא לבקר במועדון שבו התחלנו, שבו הוא עדיין עובד. כי זה גם הגן עדן שלי.
ואני עדיין אוהבת אותו כל כך. וזה כבר מאוחר. אני בדרך לקצה השני של המדינה ללמוד. והוא, כמו שזה נראה, הוא בדרך להשאר בדיוק איפה שהוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: