הגיע הזמן לחלום ולעשות

ניסינו לחזור.

כשראיתי שהוא מתבייש ליד אנשים, רוצה ממני חיבה ולא נותן בחזרה.

כועס. מתעצבן. 

פגוע.

שאלתי מה הקטע. הוא אמר שהוא לא בטוח.

בנו.

שהוא לא בטוח שהוא רוצה אפילו לנסות.

שהוא אוהב אותי אהבה נצחית.

אבל מרגיש שזה צריך להגמר.

אבל כל כך רוצה להיות איתי.

אמרתי לו שאני הולכת.

והנה עכשיו אני מרגישה את מה שהוא הרגיש כשנפרדנו.

כשהגעתי הבייתה נרדמתי. למחרת כשהייתי לבד בבית יצאו כל השדים.

צרחתי בבית. קיללתי אותו. צחקתי עליו. זלזלתי בו. בכיתי. וסיכמתי בזה שאני אוהבת אותו.

ועכשיו הכל נראה כמו הזיה. הולכת לעבודה. הולכת יחפה על החול הרותח בשביל להרגיש את הצריבה. נכנסת למים בלי חליפת צלילה בשביל לקפוא. בשביל להרגיש משהו אחר חוץ מהגעגוע חסר המרפא שמכלה אותי מבפנים. צוחקת, פרובוקטיבית.

והוא כמו חלום בהקיץ מופיע בזוויות העיניים. 

מה שהיה יכול להיות ולא קרה.

העולם שלנו. 

ועכשיו הכאב הזה שמעולם לא חוויתי.

תתמקדי בעצמך, תחיי את החיים שלך.

איך אני, אלוהים, איך אני יכולה?

מקשיבה לsumertime של לואי ואלה.

אוכלת שניצלונים עם צ'ילי לבד בבית. עברתי על פוסטים ישנים. באמת חייבת לומר שלא הרבה השתנה אצלי.

אני עדיין אותה שרוטה חסרת כישורים לחיים... עם מוזרויות, ושונות תהומית.

מצבי רוח קיצוניים. עדיין סגורה מאוד.

חוש הומור של אשמאי זקן ששתה יותר מדיי.

יש שניצלונים מרובעים, יש עגולים ויש כוכבים. ולכולם אותו הטעם.

ואיה תמיד נראית לכולם כל כך מצחיקה, ויפה, ומלאת ביטחון. אבל היא פשוט חסרת מודעות. רק בדיעבד היא מבינה. בחיי שקטשופ זה מגעיל וכל כך התגעגעתי לכתוב...

ואותה תחושה שאני עשויה ממשהו אחר. חייזרית. ובכל זאת. חבר כמו אח הם קוראים לי אבל בלילה אני לבד.

איה. איה. איה. זה מותג.

איה היא חיה פראית בגופה בלבה ובכל נימי נשמתה.

איה היא מקצועית.

איה יצירתית. החוטים בראש שלה מתחברים אחרת.

מרוב צדדים האישיות אקראית.

איה יצאה להביא את הכביסה מהשליח עם חצאית מיני וחולצת בטן ובלי תחתונים, אבל העיקר שהיא הביאה תיק צד ריק והשאירה את הפלאפון בבית.

איה היא למעשה, בת חמש.

ובגלל זה היא הכי חזקה בעולם.

והימים ארוכים... כל כך ארוכים שהם לא נגמרים, ואין מה לעשות חוץ מלחכות שזה יעבור.