הגיע הזמן לחלום ולעשות

חשבתי על כל התקופה הטובה שבילינו יחד. והבנתי למה כל כך נהניתי להיות איתך.

תמיד האמנת שהכל יסתדר. תמיד האמנת שהכל לטובה. תמיד היית כל כך אופטימי.

החלטתי. שבשביל זה אני לא צריכה אותך. זה משהו שהייתי רוצה לקחת ממך.

הייתי רוצה להיות רגועה ולהאמין ללא יוצא מן הכלל שלכל הסבל הזה הייתה משמעות.

שבסוף אני אתפתח להיות אדם שלם יותר ובטוח יותר.

וכן. זאת תקופת אבל. יישות מתה. יישות האהבה שלנו מתה סופית בעיניי.

וכמה שאהבתי אותך. וכמה שלא הבנתי אותך. כמה אתה לא הבנת אותי.

האדם הנכון בזמן הלא נכון.

אני צריכה להפסיק לקוות שיום אחד.

אני צריכה לקבל את המציאות שלי. זה מה שיש. ועם זה יהיה טוב.

היום בתחיל ברגל שמאל. מלא עבודה. הערות על המצב רוח הירוד שלי.

זומבי.

בטירוף של העבודה התחלתי לשכוח.

אני בוכה בצלילות. אני מסובבת את הראש שלא יראו אותי וצורחת את נשמתי לתוך הווסת.

לאט לאט אני נפתחת. זה כמו גלים. שעה אני בסדר ושעה אחרי אני גמורה. 

ואני נותנת לעצמי להרגיש את כל הכאב הזה. ישנה רק בבית. ישנה לבד. מבכה אותך. מתגעגעת. חסרת אונים. ועדיין, יהיה טוב.

כי אני רוצה להאמין. אני רוצה בכל כולי להאמין שיהיה טוב. למרות שזה נראה כל כך רחוק. אבל לפעמים אני שוכחת ממך.

לפעמים אני שוכחת שהיית.

אני חייבת להתנקות ממך. אהובי. היה שלום.