סיפורי הגשם

רק לא מזמן עברתי לתקופה אחרת בחיים, לתקופה של לימודים, אך כבר עכשין, אני רואה איך אני מאבד אנשים. תכונה מוזרה המאפיינת רב בני אדם, הם מרגישים נפלא כשאתה נמצא לידם, אבל הם גם מרגישים טוב, אחרי שאתה הולך.

בעייתי משהו, אבל כנראה ככה זה בחיים, כמעט כמו נסיעה ברכבת, אתה יכול לרדת בתחנה, לתפוס מישהו לשיחה, וא פשוט לעלות על הרכבת שלך, להמשיך ולשכוח.

אבל אני לא רוצה להפוך, את חיי לרכבת, היא מסריחה, היא תמיד נעה לאותו כיוון, ואנשים שם נראים מתוסכלים ועייפים. אז הבטחתי לעצמי, אני אלחם עוד, אני אמצא שיטה, חייבת להיות שיטה לשמור על האנשים, כי אין משהו יותר יקר מבני אדם בעולם הזה, או לפחות בעולם שלי.

אבל בינתיים, אמשיך להתגעגע, בזמן שאצפה דרך חלון הרכבת על הזכרונות החולפים.