סיפורי הגשם

אני מתגעגע אליה, אפילו לא בקטע רומנטי, אני אפילו לא יודע אם אני אוהב אותה בצורה הזאת, היא פשוט מזכירה לי את הסבתא, שגידלה אותי, איתה רגוע ונעים. אני מתגעגע לקול, חיוך, לשיחה, לדעת שהכול טוב איתה, סיפורים על המשפחה שלה, השראה שהיא נתנה לי לכתוב ואפילו הקניות איתה.

אבל היא נהייתה זרה, אולי מפחדת, עולם פנימי שלה מורכב, וגם אליו אני מתגעגע. אפילו דמעה שנקראת "אתה לא תראה אותה שוב" זלגה על פני. ואז החלטתי לכתוב, כי בייצירה רגשות רעים יוצאים, ואתה מוצא משהו טוב, בכול דבר פגום. ואני עדיין מאמין שיבוא יום והיא לא תפחד, ולכל אחד מאיתנו יהיה טוב בדרך שלו.

ובעצם הייצירה העצה, שיר קצר:

וביום השקיעה,

כשהניצוץ האחרון,

של השריפה העצומה,

מתפורר באוויר של הזיכרון.

תאסוף שאריות של עפר נפשך,

כזרעי תקווה תשאיר אותם איתך,

כי אין מקום קבורה לחלומות.

ויש רק דרך אחת,

עם מלא שבילים,

קרב עם פחד וכאב על התקווה,

שבתוך לבך שזועמת ומשתוקקת,

לעוד קצת שמחה קורנת.

ואותה כמים מנחל תיקח בידיך,

תיזהר לא ליפול,

בדרך אליו,

החלום שעוד לא גילית,

לזאת שמחכה לך מזמן,

שם באופק האושר.