סיפורי הגשם

לאחרונה אני מרגיש שלא הצלחתי להיות בשביל האנשים החשובים בחיים שלי, מה שהם רצו שאני אהיה בשבילים. קצת קשה לראות את אמא שלך מאוכזבת מכישלון במבחן, למרות שבמקרה הזה קצת קשה לא לאכזב, כי היא תמיד הייתה בטוחה שאני יותר חכם מכולם, אולי זה ונכון במקום מסויים, אבל מה שבטוח אני לא כזה טוב במקצועות המתמטיים, בעיות דסלקציה קלות עושות את השלהן.

אבל אני בעצמי יודע שאני מסוגל ליותר, לא התאמצתי מספיק, נתתי פה ושם לרגשות לשלוט עליי, נתתי לעצמי להתגעגע ולהרגיש עצב, אני צריך ללמוד להיות יותר חזק, אבל גם לא לשכוח לאהוב (כמעט פרדוקסלי). אולי אז אנשים לא יעזבו, אולי אז בחיים שלי תופיע מישהי שתגיד "אתה אחלה כמו שאתה", אולי אפילו תאהב אותי קצת. 

ובינתיים פחד מכישלון גובר, אני לא רוצה לאכזב אותה לגמרי, רוצה להבטיח לה חיים יותר טובים. אבל אני לא אוותר, כי אומץ זה לעשות דברים על אף שאתה מפחד, על אף שנכשלת לפני, ואני זוכר אני אמיץ.