סיפורי הגשם

רגש הבדידות העצום והבלתי נדלה.

פעם בימי הולדת הייתי מגלה עד כמה העולם נפלא, הייתי מגלה שקיימים כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותי.

והשנה גיליתי שכל זה נעלם, כאילו לא היה, כאילו נשאר בעבר עם אותו ילד שגילה שגם אנשים נעלמים מהעולם הזה לגמרי, כמו נעלמים בכיוון לא ידוע העלים הלבנים של שן-ארי, אחרי הנשיבה החזקה.

לפחות אני עדייו יודע שהייתי בן אדם טוב, זה עדיין מופיע בברכות, שמזכירות לי שעשיתי מעשים טובים.  זה כנראה אומר שאני לא לבד בגלל שהייתי בן אדם רע, אלא בטח בגלל שאני יכול לספוג הרבה, כאב, זיכרונות, אהבה, אמונה בטוב, הכל יכול לשרוד בתוכי, גופי גדול.

עכשיו אני מבין שבדיוק לפני שנה היה לי טוב, היא הייתה שם, קצת קרה, אבל מרגשת, משאירה אחרי כל פגישה או שיחה סערה המביאה חיים. 

ולקצת חיוביות ג'ו דסן, כי הוא סתם מלך,  על אף שזה שיר יותר דכאוני מהפוסט שלי, אבל מוזיקה צרפתית של שנות 70' מרגיעה.