סיפורי הגשם

בהשראת יום אהבה נזכרתי באהבה הראשונה שלי, אפילו נזכרתי בתאריך המדויק שבו לראשונה הרגשתי משהו משונה, 29 דצמבר 2002. ואני תמיד אזכור את עיניה בצבע הים, הן כמו הים שינו את צבעם יחד עם השינוי התאורה.

והדבר המעניין שאין בזיכרונות אלה כבר עצב, שלא יצא מכך דבר. על אף, שבא לי לפעמים לבוא לעצמי בכיתה ו' או ז', ולהגיד "אתה רואה את הבחורה ההיא, הבלונדינית, עם העיניים המגניבות, אל תתן לה ללכת". היא ללא ספק הייתה מדהימה, ואני כנראה עדיין אוהב אותה, אבל לשמחתי בלב שלי תמיד יש מקום לעוד אהבה.

ואני חושב שזה מה שכולנו צריכים לזכור, שאנחנו בני אדם בסופו של דבר, דומים לצנצנת ללא תחתית, תמיד איפשהו שם בפנים, יש עוד מקום לאהבה נוספת, לכאב נוסף, לכישלון נוסף וניצחון נוסף, אך אנחנו צריכים להיות מודעים לכך ולפתוח הכיסוי איתו אנחנו סותמים את הצנצנת אחרי שהכנסנו לשם משהו בפעם הקודמת. אז שווה לשחרר את הרגש מדי פעם ולתת לחיים לזרום.