סיפורי הגשם

אתמול נגמר אירוע, ללא ספק מיוחד, כנראה היחיד ממינו, שמצליח לאיזה שבועיים להפנות עיניים של כל כך הרבה אנשים ממדינות שונות לכיוון אחד. אבל אני בתור ישראלי הרגשתי שאנחנו זרים בחגייגת הרגשות, המהירות, העוצמה, האמונה והסבולת הזאת, הנקראת אולימפיאדה.

באולימפיאדה הזאת 85 מדינות זכו במדליה, וישראל לא ביניהם, על אף שמגיע כבוד גדול לישראלים שלפחות הגיעו לשם. כן יש ישראלי אחד שחזר עם מדליה (דויד בלאט), אבל הרויח אותה כמאמן של נבחרת זרה, ובכך קבע בעצם ופסק דין לספורט הישראלי. כי בזמנו הוא היה אמור לאמן את הנבחרת ישראל, אבל נזרק משם, בגלל מחסור באיזה אישור לאמן, ואני מניח מדליה אולימפית כבר מהווה אישור מספיק טוב לכך.

וזה ללא ספק עצוב שמצאנו את עצמנו מבחינת ספורט, שם בתחתית בין מדינות עולם השלישית, וחבל כי ספורט הוא אחד הפנים הייצוגיות של המדינה, ואחר-כך אנחנו עוד דורשים כבוד בינלאומי. בנוסף, אנחנו בעצמנו נשארנו ללא דוגמאות הערצה לאומיים, לפחות ל-4 שנים הקרובות. ומה שעוד מעציב זה הפוטנציאל שיש למדינה שלנו להפוך למדינה ספורט אדירה, יש לנו אקלים המאפשר את זה בכל עונות השנה. סך הכל צריך משרד ספורט נורמאלי, שיעסוק בפיתוח תשתיות ותרבות הספורט, ואפילו יהיה אפשר לעשות כסף מזה, עם ניהול נכון.

ובינתיים אפשר לזרוק עוד ביקורת על ממשלה, שהופכת אותנו יותר ויותר למדינה קפיטליסטית, בה מת הכל מה שלא רווחי או שלא קשור לביטחון החוץ.

אבל פרט לאולימפיאדה קרה עוד אירוע לא פחות היסטורי, במצרים הוחלפה כל הצמרת הצבאית, פעם אחרונה זה קרה איפשהו שם בשנות 70', בזמני מלחמת התשה, לאחר מלחמת ששת הימים. ויש משהו מיוחד, בהרגשה שהסטוריה מתרחשת אל מול עינייך.

חוץ מזה, כל זה מרחיק אותי מעצב ורגשות בדידות, אז כנראה שזה חיובי.