התקופה האחרונה קצת כבדה עלי, לא מסתדר עם הלימודים בצורה מיטבית, קולות הכאב, מחדר הסמוך בו ישנה אמא התחילו להופיע גם במהלך הלילות (ושוב פעם אני אומר, היא הזדקנה יותר מדי מהר, אני עדיין לא מוכן לכך), והרופא המשפחתית הכריזה שלחץ דם שלי מדאיג אותה ואני צריך להגביל את עצמי באוכל. אז הגבלתי פרט לפעמיים בשבוע, פלאפל בפיתה, סטונדט לא יכול להרשות לעצמו ארוחת צהריים יקרה ובריאה, אין מה לעשות.
ודווקא ברגעים האלה מופיע האני האחר, הזה שתמיד מנסה להביא הרס וכאב, המזכיר לך שאין לך אפילו למי לספר את כל מה שעובר עליך בפרטים. ולעתים אני אפילו נכנע לו, מוריד את הראש, ורוצה שהערב הזה ימשך והבוקר לא יגיע. לא, אין לי רצון שהחיים יגמרו, אני רוצה להמשיך לחיות תמיד, מה שלא יקרה, כמה כאב אני לא אספוג. אני פשוט רוצה הפסקה קטנה מהקרב, מהלחימה, להניח את הראש, להקשיב לנשמה הרגועה שלה, לשמוע על חייה ולראות אותה מחייכת.
נשאר רק עניין קטן, לגלות איפה היא נמצאת, אם אני אדע, אני אחצה כל דבר אפשרי כדי להגיע אליה, ואנצח את כל מה שיעמוד בדרכי, אל זאת שתדע להקשיב ותדע להגיד את הדברים הנכונים, ובסוף גם תקבל אותי (זה תמיד היה חלק הקשה). ואני מבטיח, בתגובה אני אשנה את העולם רק כדי לגרום לך לחייך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
