האמת, זה כל כך קל לי, לענות על השאלה
אודות המקום האהוב עלי בילדות, זה ללא ספק בית בכפר, אבל לא גדלתי ממש בכפר, פשוט
לצד כול מני דברים רעים שעשו סובייטים בברית המועצות היו לא מעט דברים טובים, ואחד
מהם היה לקיים את ההבטחה ולחלק אדמה בין הפועלים, ולכן כמעט לכול בן אדם עם עבודה
מכובדת, במקום בו נולדתי, היו שני בתים, בית בעיר ובית בכפר, אליו הוא יכול לבוא
לנפוש בכל זמן שבא לו, בדרך כלל זה היה בקיץ, כי פשוט לא כזה נחמד לנפוש בבית עשוי
מעץ בחורף, וקראו לזה דצ'ה (dacha).
ובית בכפר הזה (מכאן והלאה דצ'ה) לתמיד יישאר בשבילי מילה נרדפת לילדות.
בוא נתחיל מכך שהוא בעצמו היה במקום קצת קסום (כמו הילדות) ולהגיע אליו זה באמת
היה סיפור, זה באגדות הכול פשוט ארונות, כול מני דברים מעופפים, בחיים אמיתיים
הצטרכנו ללכת 5 ק"מ
מתחנת רכבת עד לבית בכפר (שאת השם של הכפר אפילו גוגל ארת' לא מכיר אבל זה לא כזה
רחוק מעיר מוגילב שבבלארוס), ובזיכרוני אלו יהיו 5 ק"מ הקצרים בחיי,
כי הכול מסביב היה כמו באיזה מסלול טיולים, שדות אינסופיים, יערות אינסופיים,
נחלים, אזורים כפריים עם בתים צבעונים, שם כל בית שונה מאחר, בעלי חיים ברחובות,
ורק קצת כביש סלול, כן לא היו שם באזור הרבה כבישים סלולים, פרט לכביש הראשי, אז
לא כול מכונית שהייתה עשויה מחוץ לברית המועצות יכלה לעבור שם.
(דוגמה לכבישים שבאזור)
וגם היה משהו קסום בחיים בבית עצמו, כי כאשר הייתה מגיע אליו, היית מתנתק
כמעט מכול העולם המודרני, לא טלפונים, לא מערכת צינורות שמובילה מים לתוך הבית, לא
רדיאטורים. אז כדי להתחמם בלילות שלפעמים קרירות, חיממנו את הבית בעזרת תנור
חימום, לא הזה עם החשמל, אלא בעזרת האש, חתיכות עץ וקצת עיתון שנשמר במיוחד בשביל
אירועים כאלה מלפני פירוק ברית המועצות.
(איור של התנור)
ומים כמובן היה גם סיפור, כי רק בשעות מסוימות היה מופעל מגדל המים, שסיפק
מים לצינור המים, ממנו מלאנו חביות, שחלק היו בגודל של בריכה קטנה, וכמובן שפה ושם
גשם עזר, ומילא אותם עד הסוף. והצורך במים שם היה גדול, כי גם גדלנו בעצמינו
ירקות, פירות ופרחים, וכולם דורשים מים, בדיוק כמו בני אדם. זה קצת מצחיק שכמעט
כול בן אדם מבוסס שם היה גם מומחה קטן / גדול בחקלאות, והשכן שלנו בנוסף לזאת היה
כורן, אף פעם לא אשכח את האיש הענק הזה (ז"ל), בזיכרונותיי הוא יהיה מטר
תשעים, למרות שבטח הוא היה יותר קטן, אבל האנרגיות שהיו בו, בלי קשר לשעה הגדילו
אותו פי כמה, הייתה לי הרגשה שהוא היה מסוגל לחפור שדה שלם, ותמיד מעציב אותי
לחשוב על כך שבאזור הגיל ה – 50, האנרגיות האלו נפסקו, כי לב פתאום הפסיק לפעום.
וכן היה לנו עוד שדה, כק"מ מדצ'ה, שם גידלנו תפוחי אדמה, שם ולמדתי לחפור (כן
אני יודע לחפור לא רק בכתב, על אף שזה פחות שימושי (: ).
מקום הזה תמיד יישאר בזיכרוני, לא רק בגלל שאני מתגעגע לשיחות מסתוריות של העצים,
צלילים של ציפורים, ריחות של יערות, שדות, פרחים, טעם של פירות יער שכרגע כתפת, בתים
שאתה יודע מי חיי שם על פי הצבע, ולא מספר, המון בנות (חבל שאז לא הייתי בקטע (: ),
חנות שנפתחת פעם בשבוע ודומה לשק"ם צבאי בבסיס בגבול מצרים. אלא גם בגלל שהוא
השפיע עלי לתמיד, כי שם מצאתי את עצמי בעולם קצת אחר, עולם שבו הדמיון מתפתח עד
הסוף, כי כאשר אתה מוצא את עצמך שם בין כל כך הרבה עוצמה, רעשים, טבע בהתגלמותה
הממשית, אתה פשוט לא יכול בלי לפנטז על משהו גדול, אולי זה אפילו לימד אותי לאהוב,
ובטוח זה לימד אותי על היופי.
ואני עדיין זוכר את הדרך מתחנת הרכבת, די בפרטים, על אף שעברו 15 שנה, וגם
זוכר מי גר בכל בית וצבעו, למרות שבטח דברים השתנו, ופרט לעצי לילך שבכניסה לבית,
אין שם ריחות הילדות, אין שורת פרחים צבעונית, ואין את השכן הצועק "היי
בלוגריב (פטריה לבנה)!"
(נחל בו שחיתי בילדות)
(דוגמה לבית)
וזה שיר ששכן שלי זמזם, שעשוי בדומה
לשירים עממים בלארוסים של להקה שהייתה בשביל המקום בו נולדתי כמו "ביטלז"
בשביל שאר העולם, המדבר על הבחור שראה בחורה בשדה והחליט להתחתן איתה, כמובן שהשכן
גם שינה את שם של בחור לשלי (:.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
