סיפורי הגשם

 בגלל ריבוי הפוסטים המשביזים, דיכאוניים, אפוקליפטיים למיניהם, החלטתי לכתוב פוסט אנטי דיכאוני, על בסיס חוויות אישיות, כדי להראות שאפשר גם אחרת, על אף הכול.

בהתבוננות אחורה, אף שלב בחיי לא היה ניתן לקרוא כתקופה מאושרת, נולדתי בברית המועצות המתפרקת, את הילדות כבר העברתי במדינה שרק קמה, וכמובן הייתי עד לכול הבעיות הנלוות לכך, מחסור מזון בחנויות, בשר נורמאלי שם זה באמת היה נדיר, והייתה מזהה שהביאו אותו לחנות, כי התור של הקוני בשר הגיע עד לכניסה לבניינים.

אבל בשבילי זאת תמיד תישאר תקופה מאושרת, כי גדלתי בחום ואהבה, היו לי שני חברים נפלאים, ולא בזבזנו אף הזדמנות לצאת לעוד הרפתקה במעט דמיונית ומדהימה.  

 ואז עליתי לישראל, וזו הייתה פעם הראשונה בו הבנתי מה משמעות לאבד אנשים, כי את החברים קשה לשחזר. וגם מאז הופיעו אצלי התקפי מיגרנות קשות, וכדי להעביר כאב הצטרכתי לישון כ - 16 שעות. תוסיפו לזה, שפה חדשה, תרבות מוזרה, ותקבלו ילד שכבר בספק אם כול העניין של המעבר באמת היה שווה.

לפני גיל בר-מצווה, סבתא שלי נפתרת, והיא הייתה בשבילי יותר מסבתא, היא הייתה עד היום האדם היחיד שתמיד ידע להגיד לי את הדברים הנכונים, האדם שגידל אותי, לימד דברים והביא אהבה להיסטוריה.

   וכמובן שבגיל 13 פיתחתי אנטיפתיה לישראל, כי תוך שלוש שני כאן איבתי את כל מה שהיה לי יקר, ומצאתי את עצמי בגיל יחסית קריטי, בלי אדם לדבר איתו, בדידות מוחלטת. לשמחתי נשארה לי סקרנות ואהבה לידע, אז העסקתי את עצמי בכול מיני תחביבים.

אחר-כך החיים קצת הסתדרו, מצאתי כמה חברים, התאהבתי (אהבת כל נעורי), אבל יום אחד אחרי ביקור אצל רופא עיניים בכיתה י', הופיעו אצלי בעיות רעייה, לא יכולתי לראות באור,בעצם בערך יכלתי, ראיתי כפול ומטושטש.  העברתי כמעט שבוע בחושך (שיא המגניבות!). וזאת הייתה הנקודה שבה החלטתי שאני לא אשבר, ואני תמיד אמצא סיבות להמשיך, ולהעלות חיוך על פני, ואפילו אם יש שם מישהו למעלה, שמסיבה כלשהי פיתח אלי שנאה,  הוא יצטרך ממש להשקיע כדי להפיל אותי, ואולי יום אחד הוא יבין שעדיף להתעסק בדברים יותר חשובים.

  ועל אף חוסר אמונה בי של אנשים הצלחתי, סיימתי כול בגרויות (פרט למבחן אחד בפיזיקה אליו לא ניגשתי - אבל לא כזה הייתי צריך אותה), התקבלתי לתפקיד די מכובד בצבא, ועל אף סעיף "קשיי הסתגלות" שנתנו בגלל שהגעתי מרקע סוציו  - אקונומי נמוך, הצלחתי להמשיך לקבע ולהפוך למפקד (בלי אפילו לצאת לקורס קצינים), והכי חשוב לזכות בהערכה גם של חיילים וגם של הדרגים הבכירים יותר.

ועל אף שעדיין אני לא יכול להגדיר חיי המאושרים, הצטרכתי לוותר על שירות הצבאי אותו אהבתי למטרת לימודים המייגעים כדי לעזור לאמא המזדקנת, עדיין לא הצלחתי להגיע למערכת קשר רציני, נו קשה למצוא מישהיא שתרצה להיות עם מישהו עם חיים כמו שלי. אני עדיין סובל ממיגרנות, בעיות ראיה מדי פעם, ואפילו בעיות לחץ דם. ואצל רופאים קיים רק הסבר יחיד לכך, אתה גדול מדי, זה באמת לפעמים גורם לי להרגיש כסוג של מוטציה. :)

 אבל אני יודע דבר אחד שאם הייתי מוותר שם בכיתה י', נכנע לחוסר אמונה של אנשים בי, נכנע לגורל, נכנע לכאב ואכזבה, לא הייתי זוכה להרבה רגעים טובים בחיים, לעוד אהבות, לעוד גאווה עצמית, לעוד הישגים, לחיים מלאי משמעות. צריך לדעת לחיות את הרגע, ולא משנה עד כמה הוא קשה, כי אם נכנע לפחדים, אנחנו נאבד את הדברים שמבדילים בינינו לבין בעלי החיים, את היכולת לאהוב, להאמין בטוב ולהיות מאושרים.

 אז תחייכו ברגע זה, חברה, ולא משנה עד כמה היום שלכם היה לא משהו.