סיפורי הגשם

אחרי תקופה שלא כתבתי החלטתי לבדוק מה אני שווה ולהשתתף בתחרות הזאת, לא בשביל הפרסים, סתם מתוך רצון שישפטו אותי כמו שצריך.  יכול להיות שתתקלו במספר לא מוגבל של שגיאות כתיב, אני קצת דיסלקתי בתחום הזה. 

אורח

ירד הגשם הקיצי הראשון, הוא ניקה עם השקעה רבה את החול מקירות הלבנים של בית קרקע פרברי, שעמד בין העצים שרשרשו את עליהם בהתאם לקצב הגשם. בתוך הבית, על הספה, ישבו הוא והיא. היא לבושה בשמלת ערב כחולה ומרהיבה, המגלה בפני עולם החיצון מחשוף נפלא שתפס לא מעט מבטים של גברים נשואים ופחות נשואים. הוא היה לבוש בהתאם, חליפה יוקרתית אפורה, עניבה אדומה , ונעליים עשויות מעור אמיתי. ידו של גבר בצורה חופשית טיילה על הירך החשוף של האישה, כאילו זה היה טיול בוקר רגיל עם הכלב בגן שמתחת לבית.

"לפחות תזייף איזה חיוך, אני בכלל לא מבינה למה באת." אמרה הבחורה עם עצב בקול שהיה קשה להסתיר.

"כי נמאס לי כול יום לישון באותה מיטה" אמר גבר וחייך בצורה מטופשת.

מחשבות רבות כרגע הסתובבו כגלגל מהיר וחסר מעצורים בראשה של הבחורה. היא קיוותה שיקרה כעת משהו, משהו שיעצור אותו ויגרום לחשוב על משהו אחר, ספציפי וברור. פתאום הגלגל נעצר ופרט לנקישות הגשם שעל החלונות היא שמעה נקישות על הדלת. לאחר הנקישות, נשמע קול נטול תקווה שזעק לעזרה.

"אל תפתחי, זה בטח סתם איזה מפגר" אמר הגבר וניסה לקרב את הבחורה אליו.

אך בחורה הרחיקה את ידו ואמרה "הוא צריך עזרה" והלכה לפתוח את דלת ביתה.

"תודה לך גברתי" על מפתן הבית עמד גבר,לבוש בגלימה שחורה הרטובה במלואה, כך שאחרי דקה של עמידה במקום, מתחת לאורח כבר הייתה שלולית מכובדת. " בשבילכם גשם הראשון זה טוב ונחמד, ובשבילי זה מוות"

"אתה צריך טלפון?" שאלה בחורה בלי להבין את פשר דבריו.

"לא. סך הכול מקום קצת להתייבש בו, ואם תרשי לי גם להעביר בו את הסערה"

"איזו סערה?! סך הכול כמה טיפות שנופלות מהשמיים, אף אחד עוד לא מת מזה" התערב לשיחה הגבר "אתה לא רואה? אתה מפריע לערב הרומנטי שלנו!"

"סלח לי אדוני, אבל אני לא מפה. אני נוסע ממקום רחוק, שם אין לנו גשמים כאלה וזה גשם ראשון, גשם רעיל במיוחד בשבילי, ופרט לכך, לשבת ולשתות יין יקר לא הופך את הערב שלכם לרומנטי. אני יכול להציע לכם סיפור שלא תשכחו למשך כל חייכם"

"אני לא רוצה לשמוע שום סי..."

"מרטין, שתוק!" האישה לא נתנה למרטין לסיים את דבריו וכבר פנתה לאורח "תיכנס! פה תמיד שמחים לאורחים. רק מה שמך?"

"האמת היא שבמקום ממנו באתי לא נותנים שמות אלא רק מספרים, בתוספת אות, כדי שיהיה קל לדעת לפי השם באיזו שנה וחודש נולדת. החליטו שזה יותר יעיל מכך שנמציא לעצמנו שמות. אך על הכוכב שלכם אני קורא לעצמי קיי, כי האות שמופיע בשם שלי מזכירה את אות 'קיי' האנגלית".

"תגיד, נפלת מהירח?" פתאום זעם מרטין, "נראה לך שאנחנו נאמין לך? קט בואי נוציא אותו החוצה לפני שהוא יספר על פלישת החייזרים!"

"אל תדאגו, לא תהיה פלישת חייזרים בכמה שנים הקרובות, כולם יותר מדי עסוקים באסון הגדול ביותר שידעה האימפריה שלנו, ואם מישהו פה נפל מהעץ זה אתה, שמעדיף להעביר את הזמן עם אישה שחשיבותה בשבילך מוטלת בספק, מאשר עם משפחה שלך שהייתה בשבילך הדבר היחידי שאי פעם הביאה לך אושר"

מרטין השתתק. הוא ניסה להבין איך גבר זר, שהוא רואה פעם ראשונה בחייו, ידע את מה שהוא הסתיר כל כך הרבה זמן, ואף התבייש בכך. הוא רצה ליהנות מנשים, אלכוהול ועבודה מוצלחת אך לא הצליח.רק לשחק עם ילדיו, העלה חיוך על פניו. הוא אהב להיות בעולם שלהם, בעולם בו אין גבולות.

"כן, זה היה מצחיק, אם זה לא היה כזה עצוב.." המשיך האורח "האימפריה שלנו נפלה בגלל שלא הצלחנו לקבל את זה שהגענו ליעדנו, מימשנו את מה שצריך, אך לא הבאנו ולא שמרנו על העולם בו הצלחנו לאזן בין מחלות למוות, בין חוכמה לרגש, בין השגת יעדים ולמה שאתם קוראים בשפתכם-אנושיות. לא היה חסר לאף אחד דבר, שלווה שלטה בעולמנו, אבל זה היה לא מספיק... החלטנו לחפש משהו נוסף. משהו שירגש את מוחנו יותר, איזו הנאה אינסופית, אבל בסוף מצאנו רק ריקנות. ואז יצרנו חיים על כדור הארץ, בתקווה שלא תהיו כמונו".

קט גיחכה "טוב, זה מוגזם, עכשיו גם אני לא מאמינה".

"ילדה, אני מצטער, אבל אם מישהו פה מגזים זאת את, אשר המחשבה שלך שאולי יום אחד תישארי לבד, גוררת אותך לזרועות של גברים אחרים שבכלל לא אוהבים אותך, וגורמת לך לשכוח מכך שיש בן אדם אחד בעולם שלך שאף פעם לא ישאיר אותך לבד- בעלך, שכל כך עיוור בגלל אהבה אליך שלא שם לב, שאת כבבר לא מריחה כמו אישה, אלא כמו מנכ"ל של חברה מצליחה. בריח של בושם הזהה לריח העולה מדירה שבשכונות עוני".

פניה התמלאו כעס, דמעות התפרצו החוצה, סחרחורת עטפה אותה, היא לא הייתה רגילה שאומרים לה את האמת, היא בנתה את החיה על פי שקר, היא אהבה כאשר משקרים לה, משקרים שאוהבים אותה, משקרים שהיא הכי יפה, והעדיפה שהאמת תישאר רק בפנים, בפינה אפלה, בחדר המודעות עצמית שלה, אליו היא אף פעם לא נכנסת.

"אתה חסר רגשות" היא יללה מתוך הבכי. ברגע זה, אפילו מרטין בפעם הראשונה הרגיש משהו כלפיה, ניגש וחיבק אותה בצורה עדינה.

"תראה מה עשית! מה, כולכם שם מטומטמים?"

"לא, אנחנו דווקא די חכמים אם למדוד לפי הנתונים הסטטיסטיים, פשוט אחד הדברים שאיבדנו בחיפוש חסר משמעות שלנו זהו הרגש, הרגש הטהור הזה שעוזר להבדיל בין טוב לרע, להבין מה יגרום לבן אדם שמחה ומה יכאיב לו ויקרעהו לגזרים. אז אל תעשו את הטעויות שאנחנו עשינו, תבינו שיגיע יום ופשוט תצטרכו להפסיק לחפש, כי מצאתם מה שחיפשתם".

"לך לעזאזל!" צעק מרטין.

"טוב, הגשם די הפסיק" השיב האורח,קם ובשתיקה, הקיימת רק בשדה מלחמה ברגע שהקרב נגמר, יצא החוצה.

"אני חושב שזאת אשתי ששלחה אותו" אמר מרטין לקט שעדיין בכתה. "היא בטח שכרה בלש, ואת השחקן הנוראי הזה".

קט הרימה את ראשה, ניגבה את דמעותיה ואמרה בקול כמעט רגוע "אני רוצה שתלך".

-"למה?"

"כי אני רוצה להפסיק בחיפושי"

היא נשארה לבד בבית. שלווה מילאה אותה. המספר של בעלה הופיע על צג הפלאפון. חיוך קטן. צלילי חיוג נשמעו . "אני אוהבת אותך. תחזור הביתה... בבקשה".