סיפור של סבתא וסבא שלי תמיד היה בשבילי מקור להשראה, כאשר סיפרו לי אותו בילדות הוא היה טהור, יפה, סיפור של אהבה אמיתית, הם הופרדו על ידי מלחמת עולם השניה, הוא ניצח את המוות, והיא לא ויתרה וחיכתה. זה סיפור שבעיני היה שווה ספר.
אך היום ברגע של התפרקות אמא שלי סיפרה את החלק האחר של הסיפור, חלק שלא סיפרו לי בילדות, חלק שאומר שסבא כבר לא היה אותו בן אדם, לאחר שחזר מאותה מלחמה. את סיפרת שהם היו רבים הרבה, שברחת, אני תוהה אם אני גם היית כחלק מהבריחה שלך, או אחותי שכך ולא נולדה.
את אומרת שלא הייתה לנו משפחה, אני מעדיף לראות את זה אחרת, אני זוכר איך בשולחן משפחתי נאספו כעשרים בני אדם, אני כבר לא זוכר את כולם, הם מחיים האחרים שלי, אבל הייתה לנו מפשחה, פשוט באותה תקופה לא היה בן אדם שלא נפגע ממלחמה ההיא. ועל אף שעברו עשורים, הפצע היה גדול מדי. זה בלתי אפשרי להשאר בן אדם נורמאטיבי, לאחר שאתה מצטרך לאכול חתולים כדי לשרוד, רואה ילדים מתים ברחוב כול יום, וגם בעצמך כמעט מצטרף לרשימת המתים, אם לא במזל לא היו מגלים שאתה עוד נושם בערימה של מתים.
אז אני מצטער אמא אני לא יכול להזדהות איתך, הייתה לי משפחה ואני גאה בה, על אף הנקודות האפורות בעבר שלה. וסיפור של סבא וסבתא עדיין יגרום לי להרגיש שכול הסיפורים ההוליוודים קטנים עליו. ועצוב לי שנפגעת ממלחמה אשר נגמרה עוד לפני שנולדת, אבל מלחמות אוספות נפגעים הרבה אחרי שנגמרות. אבל יגיע יום ובסלון ביתנו יעמוד שוב שולחן משפחתי גדול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
