סיפורי הגשם

  אני אוהב לחזור לב"ש, לחזור לבסיס אותו עזבתי לפני שנתיים, לראות שלא השתנה יותר מדי, פרט מכמה תמונות על הקירות, לפגוש שוב איזה מישהו שאומר "אה אתה סטס, שלום", ואני בוהה בו בחזרה בניסיון חסר תועלת להבין אם פגשתי אותו לפני, "לכול הרוחות, איך הוא מכיר אותי?".

 זה ללא ספק מחמיא, שהפכתי בענף לאגדה אורבאנית המספרת על ילד שהגיעה לענף וידע הכול על המחקר הצבאי, ואז אני מצטרך להסביר שזה לא ממש נכון, למדתי, לא ידעתי כול כך הרבה בהתחלה, פשוט אני רוסי ואצלנו נהוג לזכור על מלחמות, אז ידעתי דבר או שתיים.

מרגש אותי לדעת שהשארתי משהו גדול מאחורי, ואפילו אם אף פעם לא באמת נזדקק למה שעשיתי (וטוב שכך), לשאלה "אתה לא חושב שאיבדת זמן?", אני אגיד "כמובן שלא". לעתים בא לי לחזור לאנטנסיביות של אותם ימים, לאתגרים נפשיים ומחשבתיים, אבל יש לי דרך חדשה.