סיפורי הגשם

בעבר אהבתי להסתכל תחרויות אירוויזיון, אהבתי את הגיוון, להכיר דברים מיוחדים, לעתים פופולארים רק באותה מדינה שהם מייצגם, בכמה שנים האחרונות זה דעך, רוב השירים דומים אחד לשני, לא מייצגים את התרבות של אותה מדינה, ומנסים לחכות או מוזיקה פופולארית ברמה בינלאומית או את המנצח של התחרות בשנה שעברה.

עם זאת עדיין יש מדי פעם אמיצים ששולחים מצד אחד משהו מגוחך, לא קשור לתדמית, מצד שני זה מזכיר שמוזיקה יכולה להיות שונה, לא זולה כמו זונה או מטעני נפץ ברצועת עזה. השנה פינלנד התפרעו ושלחו להקת פאנק.

עזבו שפאנק מת מזמן ו- sex pistols נשמע לרבים כמו צעצוע מין, ולא כמו אגדת רוק בריטית, יותר מעניין הקטע שכול הלהקה מורכבת מבעלי מוגבלויות - אוטיזם, סינדרום הדאון, יש מגוון. את אנשים כאלה בישראל בכלל מנסים להרחיק מחברה, היו אף פרויקטים לבנות להם יישוב מבודד (סוג של גטו, רק לאוטיסטים), נו לפחות תודה שלא תאי גזים. וניסיון להציג שהם גם אנושיים זה דיי יפה, חבל שהעולם לא העריך, כנראה לא מספיק חתיכים, אך מבחינתי הם אלה שהכי מגיע להם לזכות על אף שאני רחוק מלאהוב פאנק.

נו עכשיו, נעודד את הבריטים, על אף שג'ז שם די זול, אבל גם כאשר עושים ג'ז זול, זה עדיין נחמד ודי מקורי בימינו, במיוחד שילוב שלו עם מקציבים מודרנים.