באף שפה לא קיימות מילים כדי לתאר מה שקרה היום, כי לא ניתן לתאר מגע, רגש, ולא ניתן לתאר רגע בו גופך מתמלא תשוקה ואתה רואה רק את הפניה, את החיוך, ומרגיש את הטעם של שפתיה, וכול שאר חלקי העולם נעלמים בערפל.
אני בטח נשמע כמו נער בן שש-עשרה, כן לא כזה התרחקתי מאותו גיל, אבל לא אכפת לי.
את היום הזה העברתי עם מישהי מדהימה, מישהי נורא יפה, מישהי מלאת רגש, ואני אוהב את הרגש שלה, את השמחה, את העצב, את הכעס, את הילדותיות, את התשוקה.
וכאשר הפגישה שלנו הסתיימה, מצאתי את עצמי כבר בעיר אחרת, עיר שלא הכרתי, לא יודע אם זה בעקבות פעימות הלב, או שתל-אביב באמת השתנתה, נהייתה חמימה יותר והריחות של המכוניות והבניינים הוחלפו בריח מתקתק של אהבה, אבל נראה לי שזה ריח שלך, שעכשיו איתי, בתוכי, לצד תחושת מגע אינסופי.
את גרמת לי להיות מאושר, תודה.
ויום זה תמיד יישאר בזיכרוני, אני לא אזכור את המקום, אני לא אזכור בדיוק מה שתינו, אבל אני אזכור מגע וחיוך שלך, רגש, אני אזכור אותך, בפרטי פרטים, עד שהזיכרון שלי יבגוד בי, ואולי אפילו מעבר לכך, אני מקווה שמעבר.
ומשהו קיטשי, כי כנראה שכעת אני לא מסוגל לחשוב אחרת.
סוג של שאלות שחותכות אותך לגזרים, וזורקות לחיות הפרע הרעבות.
אני לא יודע, החיים זה דבר שלפעמים הופך להיות לגמרי לא הגיוני. איך זה הגיוני שאני מגלה דברים שמסתירים הורי ממני מאז הילדות, רק אצל נורמולוגית שרואה אותי בפעם הראשונה? שבנוסף עוד טוענת שמוטלת עלי קללה?
אני לא יודע ממה הייתי מודאג אז יותר, מכך ששנאה חזקה יכולה לגרום למחלות וכאב, או מזה שעוד לפני שנולדתי כבר שברתי משפחה אחרת, שבכלל הכרתי ולא אכיר.
אולי זה שלא ניתן לאהוב אותי, זה תשלום על חטאי אבי? אני באמת לא יודע.
אני רק יודע שאני אמשיך לאהוב ולהיות נאמן למי שאני אוהב, אני לא רוצה ללכת בדרך אבי, לגרום לעוד שנאה, כאב ורסיסים שעפים לכל עבר והורסים חיים.
ואפילו אם אני טועה בכך שאהבת אנשים, זאת דרך לשפר את העולם, אני יודע בוודאות דבר אחד, זה עדיף מאשר למלא את העולם בעפר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
