סיפורי הגשם

מאז שהייתי קטן, היה לי את הרצון לעצור את הזמן, לא רציתי לגדול, לא רציתי שאנשים מסביבי יזדקנו ויעלמו.

אבל למדתי לקבל שאנשים עוזבים את חיינו, למדתי ששום דבר לא נצחי, עם זאת הרצון לעצור את הזמן נשאר, אבל לא בשביל לשמר משהו.

אלא כדי להנות מרגע, מרגע פשוט, הייתי רוצי פשוט לעצור את הזמן ולהנות מצבע ירקרק של העלים ופשוט לחשוב, לחשוב על איך אני מקרב בחזרה את כול האנשים שהתרחקו. כי כול המרתון שהתחלתי לאחרונה, לא מאפשר לי אפילו מקום לנשימה, ואני כבר הפסקתי לשים לב איך נשארתי בלי שום דבר שניתן לאחוז בו. רק מטלה לאחר מטלה, ואז עוד מטלה.

אבל קול מלא כאב של אמא מזכיר לי שאני לא יכול לעצור, חייב להמשיך בריצה. מחשבות יחכו למחר.

לפעמים למזג אוויר יש נטיעה לשקף את מה שעובר בתוכנו. גם חיי לאחרונה כסערה, גלים של בעיות אחד אחר שני, גלים שמנסים להפיל אותי או לקרר את הלהבה הפנימית.

ואולי חלק אף מצליחים, די קר בתוכי כרגע, נראה לי במאבקים אלה איבדתי את כול מי שהיה בחיי, חלקם באופן זמני חלקם כנראה לתמיד.

לפחות לכול סערה, יש גם נטיעה לעבור.