סיפורי הגשם

החיוך הנפלא, הקרבה כך ששום דבר לא מפריד ביני לבינה, הנשימות ודופק הלבבות נמשעים הכי טוב מבין כול הרעשים שכעת ממלאים את החדר, והריח הנעים שלה. כול פגישה איתה זה מרגש, קסום, גורם לי לאבד יכולת לדבר, אך לרצות לתת לה יותר ויותר, להחזיר לה אמונה, למלא את החיים שלה בשמחה, אהבה והרגשת חופש מהפחדים.

 את כנראה הדבר הכי מרגש שקרה אצלי בחיים, ואני לא אעלם, מבטיח.

אני אוהב מסע במדבר, את השלווה שלו הרוגע, האינסופיות, לפחות ככה זה נתפס בראיה, את הקושי בלעבור מכשול אחרי מכשול, לטפס על הסלעים הלבנים - כתומים שכנראה ששוכבים פה כבר נצח. ואז בסוף אני מרגיש משוחרר, עם הכאב בשרירים, פצעים והחול שמכסה אותי. אבל כול זה חיצוני, בפנים אני נקי יותר, שלם יותר עם עצמי ועם העולם שסביבי.

והיא בשבילי כמו קרן אור, אור שמצליח לחדור הכול, אפילו מתכת הכי קשה בה עטפתי את לבי. ואולי לכן אני אוהב אותה.

ואחת הלהקות האהובות עליי חוזרות לעוד להופעה בארץ, פעם שעברה הם שברו שיא רגשי שאי פעם הרגשתי בהופעה חיה. מעניין אם יצליחו להתעלות על זה.