סיפורי הגשם

  אני ילד לשתי תרבויות, ואני תמיד ארגיש חצי רוס וחצי יהודי, ולי תמיד הייתה בעיה עם זה שאנחנו מבדילים בין שואה למלחמת העולם השנייה, אנחנו בכלל לא מדברים על הקשר ההדוק הזה, לא נזכרים בכך איך האנושות כולה אבדה לרגע צלם אנוש. הרי אנחנו חלק מטרגדיה כוללת, רק מלשמוע מספרים, המוח נרתע, כ-16 מיליון אזרחים מתו בסין, כ-18 מיליון אזרחים מתו בברה"מ, המלחמה ומה שקדם לה לקחו חייהם כ-60 מיליון, 60 מיליון שיכלו לגדל ילדים, ולילדיהם להיות עוד ילדים.

  ועוד יש את 1.5 מיליון יהודים שנלחמו בקרבות במלחמת העולם השנייה, כ-300 אלף מהם לא חזרו מאותם הקרבות, גם בהם אנחנו לא נוהגים להיזכר. ביניהם היה גם סבא שלי, שאפילו מצא את עצמו שוכב בין הגופות המתים, עד שמישהו לא זיהה שהוא עדיין נושם.

    אני חושב שבתור ילדי עתיד אנחנו צריכים לזכור את כולם, כול מי שנלחם, מי שמת, הם אלה שבנו את העתיד שלנו, תרם לכך שתקום לנו מדינה, הם אלה שהצילו את חיינו אפילו אם לא בדרך הישירה. 

 עצוב שבחלק ממדינות עדיין צומחות להן תנועות עם רעיונות נציונאליסטים, כנראה שאנחנו בני אדם שוכחים מהר מדי, ולכן חשוב להזכיר ולזכור. אז אני זוכר שזה הרבה מעבר ל-6 מיליון, זה הרבה מעבר לספרה.

 מילים נתקעו איפשהו בתת המודע. במרוץ החיים איבדתי את כול האהבות, נשארו רק שמות, רגשות נשכחו מאחורי בערפל זיכרונותיי. הם הוחלפו ברצון למין, אני לא חולם יותר על האהבה, אני חולם על גופה הערום והיפה שלה מונח לפני, ורצון לטרוף אותה, את כולה, כך שחדרי יתמלא בצלילי הנאה. כנראה הפכתי למפלצת עד האהבה הבאה.