סיפורי הגשם

קצת אקטואליה ומחשבות לעתיד. טוב היום שעבר הוא ללא ספק יום הסטורי, אולי יבוא יום וישוו את עליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה. אידיאולוגיות שלהן לא נופלות רחוק אחת מהשניה, נאצים דיברו הרחבת שליטה על כל העולם והטמעת תורת הגזע, והאחים המוסלמים במקור דיברו על הרחבת השפעה של איסלאם בעולם בכל דרך אפשרית, גם דרך אלימות.

כן לאחרונה הם עושים פרצוף של ארגון הומאני וסוציאלי, אבל בעומק, ובליבם, כמו בלב של כמעט כל מוסלמי מאמין פשוט לא מת החלום על מדינה ערבית מאוחדת.

ועכשיו החלום הזה קרוב יותר מתמיד, כי בכול מדינה שסובבת אותנו, המעמד של קבוצות הקרובות לאחים המוסלמים רק יעלה, אחים מוסלמים בירדן, סוף - סוף יקבלו תמיכה מבחוץ, ומי יודע כאשר איתך 90 אחוז מהעם, יהיה אפשר להפיל עוד שלטון. בסוריה אם שלטון נופל, כנראה שגם נראה אחים מוסלמים בעמדות מפתח, ואולי עוד נתגעגע לאסד. ואפילו איראן שמחה שסוף-סוף שיש עם מי לדבר במצרים בנושאי הדת.

ואיפשהו בעוד 10 שנים אני מניח שנחוש, מה שחשו פה ב-1967, כאשר היה נראה שלא נשאר הרבה עד סוף קיום המדינה, אבל לשמחתנו מזל של יהודים תמיד מנצח, אז גם בעוד עשור נסתדר, אפילו אם הכול יתממש.

ובינתיים נמשיך עם מחאה החברתית רק כדי שיהיה עניין.

אין משהו יותר "לבד" מאשר ריצה לילית בשישה בערב, אבל לפחות זה עדיין קרב, ולפחות אני עדיין לא מפסיד לעצמי. ושוב פעם, אני שמח שגדלתי על האנשים הנכונים, אנשים שלא ויתרו לא לעצמם ולא לגורל.

אני מתגעגע אליה, אפילו לא בקטע רומנטי, אני אפילו לא יודע אם אני אוהב אותה בצורה הזאת, היא פשוט מזכירה לי את הסבתא, שגידלה אותי, איתה רגוע ונעים. אני מתגעגע לקול, חיוך, לשיחה, לדעת שהכול טוב איתה, סיפורים על המשפחה שלה, השראה שהיא נתנה לי לכתוב ואפילו הקניות איתה.

אבל היא נהייתה זרה, אולי מפחדת, עולם פנימי שלה מורכב, וגם אליו אני מתגעגע. אפילו דמעה שנקראת "אתה לא תראה אותה שוב" זלגה על פני. ואז החלטתי לכתוב, כי בייצירה רגשות רעים יוצאים, ואתה מוצא משהו טוב, בכול דבר פגום. ואני עדיין מאמין שיבוא יום והיא לא תפחד, ולכל אחד מאיתנו יהיה טוב בדרך שלו.

ובעצם הייצירה העצה, שיר קצר:

וביום השקיעה,

כשהניצוץ האחרון,

של השריפה העצומה,

מתפורר באוויר של הזיכרון.

תאסוף שאריות של עפר נפשך,

כזרעי תקווה תשאיר אותם איתך,

כי אין מקום קבורה לחלומות.

ויש רק דרך אחת,

עם מלא שבילים,

קרב עם פחד וכאב על התקווה,

שבתוך לבך שזועמת ומשתוקקת,

לעוד קצת שמחה קורנת.

ואותה כמים מנחל תיקח בידיך,

תיזהר לא ליפול,

בדרך אליו,

החלום שעוד לא גילית,

לזאת שמחכה לך מזמן,

שם באופק האושר.