סיפורי הגשם

  אז אם לא ידעתם, היום "יום החברות הבינלאומי" שמוכר אפילו ע"י האו"מ, מציינים אותו בעיקר בהודו ובדרום אמריקה. אבל האמת גם לנו בישראל לא יפריע לציין אותו, כי איכשהו החברות האמיתית נהפכה להיות לא מעורכת. על מנת להיות חבר מספיק שתצא איתם בסופ"שים לפאבים, ומסתבר שגם לא קיימת חברות בין גבר לאישה. יצא לי פעם להסביר עשר דקות שאני לא ממש עולה חדש ואני מודע לעניין שאני כותב "חבר" לבחורה, ואז אכן מקובל עלי.

  ובשבילי העניין של החברות תמיד היה אחד הדברים הנפלאים שקיימים בעולם הזה, כי מה יכול להיות יותר טהור ולא הגיוני מאשר החברות? כי חברים עוזרים, נלחמים, עושים שטויות, לא בשביל להשיג איזה מטרה, אלה בשביל הרגע הנתון, בגלל שאתה זה אתה והוא זה הוא.  אפיו אצל זוג מאוהבים בסוף או אפילו בהתחלה זה נעלם ומתחילים לעשות דברים רק כדי להשיג משהו בחזרה.

  כן אולי דברים השתנו ואני סתם זקן, אולי עלי השפיע הילדות שלי, בה בשר נמכר בחנויות פעם בשבועיים, חלב ולחם נמכרו בלי שם של חברה, והיו גם דברים שבכלל לא היה ניתן לרכוש. וכן בתקופה הזאת באמת לא היה ניתן בלי החברות, בלי היכולת לחלוק, לתת משהו, כדי מתישהו כשאתה תצטרך לקבל בחזרה. ככה זה לחיות במדינה מפורקת, אתה לא שורד לבד.

 אבל אני מניח שגם בימינ זה לא יזיק, אפילו במדינה יחסית יציבה, בזמן שאנחנו דורשים הטבות ממדינה צריך לזכור שהשינוי מתחיל מעצמנו, כי אם אנחנו מסרבים לעזור לחברים בגלל אילוצים, אז למה שאנשים הזרים יעזרו לנו? ולכן בזמן שאנחנו קוראים לצדק כלל חברתי, שווה להיזכר אם התייחסנו הוגן לחברינו.

כי, מחיבור הפשוט הזה בין האנשים ומתחיל החוזק האמיתי.

לכן אם יש לכם איזה חבר שראוי לתודה, תגידו לו את זה היום, תשמרו עליהם, אפילו אם הם עושים פה ושם בעיות, כי איתם אפשר לשרוד הכול, נבדק.

ואם כבר עשיתי מנהג לסיים פוסט בשיר, אז שיר חברים הכי כיפי (עדיפות לידע ברוסית) מגירסא הסובייטית לשלושת המושקטרים.

זה מוזר, לפעמים, המעשה הכי טיפשי שנעשה רק מתוך ייאוש, כמו לשלוח הודעה לאהבה ראשונה שלך בחיים (הזאת שתופסת אותך לא מוכן בכיתה י'), ועוד בפייסבוק (אליו היא כמעט ולא נכנסת), מתגלה כנכון. שיחה שמעלה חיוך, על אף שלא דיברנו שנתיים. וגם קיבלתי הזמנה לבקר במוזיאון וגם לבקר אותה. הקשר הזה תמיד היה מוזר חסר יציבות, אבל תמיד היה לו את הקסם המרגש של השיחה הארוכה, אפילו אם היא הייתה פעם בשנה.

אז כנראה שאני אקפוץ לבקר אותה במוזיאון, מגיע לה, כי יש לה נטיה לחזור אפילו לרגע לחיים שלי (שעה בשנה), דווקא ברגעים שאני צריך. חיוך. תודה לך. חוץ מזה מזמן לא הייתי במוזיאון.

רגש הבדידות העצום והבלתי נדלה.

פעם בימי הולדת הייתי מגלה עד כמה העולם נפלא, הייתי מגלה שקיימים כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותי.

והשנה גיליתי שכל זה נעלם, כאילו לא היה, כאילו נשאר בעבר עם אותו ילד שגילה שגם אנשים נעלמים מהעולם הזה לגמרי, כמו נעלמים בכיוון לא ידוע העלים הלבנים של שן-ארי, אחרי הנשיבה החזקה.

לפחות אני עדייו יודע שהייתי בן אדם טוב, זה עדיין מופיע בברכות, שמזכירות לי שעשיתי מעשים טובים.  זה כנראה אומר שאני לא לבד בגלל שהייתי בן אדם רע, אלא בטח בגלל שאני יכול לספוג הרבה, כאב, זיכרונות, אהבה, אמונה בטוב, הכל יכול לשרוד בתוכי, גופי גדול.

עכשיו אני מבין שבדיוק לפני שנה היה לי טוב, היא הייתה שם, קצת קרה, אבל מרגשת, משאירה אחרי כל פגישה או שיחה סערה המביאה חיים. 

ולקצת חיוביות ג'ו דסן, כי הוא סתם מלך,  על אף שזה שיר יותר דכאוני מהפוסט שלי, אבל מוזיקה צרפתית של שנות 70' מרגיעה.