אני לא מצליחה לנשום. המחנק הזה מטריף אותי. אני לא ישנה בלילות. רק מתהפכת מצד לצד כל הלילה, ומבקשת שוב להיות בזרועותיך, אותן זרועות שעוטפות אותי בחום ולא מרפות.

אבל בבת אחת הכל נפסק. אני נופלת לתוך מקום חשוך ואפל, ואני לכודה. אני מנסה למצוא את דרכי החוצה. אז אני פוקחת את עיניי ומביטה מסביבי. מביטה במראה ורואה שזאת אני...

כל כך הרבה זמן לא הרגשתי שאני עצמי, ואני עדיין מנסה למצוא אותי. אבל המחשבות שלי מעורפלות, ואני הולכת לאיבוד בתוך ראשי

אני נבהלת. נבהלת מהאדם שהפכתי להיות, נבהלת מהאדם שאני כבר לא מוצאת בתוכי. כל כך הרבה השתנה. כל כך הרבה דברים שאני רוצה להשיב

אני חושבת וגומרת החלטה בליבי-

לא עוד פחד, לא עוד כאב, לא עוד מעשים שאסור לעשות, לא עוד שברון לב. מעכשיו אני חוזרת לעצמי, חוזרת אל מי שהייתי. לא עוד דכאונות, לא עוד כעסים, לא עוד אהבות אסורות ולא עוד לחצים...