| |
תיאטרון חדרי ההלבשה"החיים הם רשימת נוכחות, אתה חייב להתייצב כשקוראים לך, זה החוק היחיד" (ג'ון אירווינג) |
| 3/2019
עשרים ואחת
הימים עוברים ואני לא מצליחה לחזור לשגרה.
היא כל כך חסרה לי...רציתי לספר שקישטא היתה חתולה של אנשים, שהבקרים לא היו כאלה שקטים כשהיא הייתה פה, נזכרתי איך היתה עולה על השולחן ואוכלת לי את האוכל בדרך מהצלחת לפה, או מלקקת מהקערה בעוד אני אוכלת מסביב כדי לא להפריע לה. היא היתה תמיד כאן, כל כך נוכחת ועכשיו כל כך נעדרת...
קישטא היתה זקנה אבל לא מתה מזקנה, היא מתה מטעות מרה, ברגע, אני מקווה שלא סבלה יותר מדי. ברגע של חוסר תשמת לב היא חמקה, בעיני רוחי אני רואה אותה חוצה את השביל ועוברת לצד הלא נכון של העולם. היא הגיעה לחצר של אימא שלי וניסתה להכנס לבית, והדלת היתה סגורה. כלבי הבית תפסו והרגו אותה. מבחינתם היא היתה חתולה זרה ואחד מהם, נוטה להרוג. קיפודים, נברנים וגם חתולים. מה הוא ידע? איך יכול היה לדעת מי היא וכמה היא חשובה? גם היא לא ידעה. היא בטח ניגשה אליהם עם הביטחון הזה שלה, לשאול איך מגיעים, וענו לה בשיניים.
שעה שעתיים אחר כך התחיל הגשם ופתאום שמתי לב שהיא לא נמצאת. חיפשתי בכל הבית ואז בחצרות ומצאתי את מורטימר הקשיש רטוב ואבוד. אספת אותו וטיפלתי ואותה לא מצאתי. חשבתי שהיא מתחבאת בגשם אבל היא כבר לא היתה בחיים. היא כנראה מתה כמה דקות אחרי שחמקה החוצה. בכל מוות של חיה יש את הרגע הזה שאחר כך חוזר בחלומות, הרגע שבו אפשר היה עדיין לעצור את הכל ולהציל אותה. אני רואה אותה חוצה את שדה הראיה שלי לכיוון החצר כל הזמן. הכלבים נבחו והיא נבהלה וברחה החוצה, לכיוון ההפוך מהנכון. מאז המעבר אף פעם לא הרשיתי לה לצאת מהבית באמת, רק לרגע במעקב והפעם איכשהו זה נעלם מעיניי. פיספסתי. זה עלה לה בחייה.
מאז שמנו רשתות על כל הפתחים בחצר, והחתולים האחרים כנראה יהיו פחות חשופים לסכנה, אבל קישטא שהיתה איתי מחצית מחיי הבוגרים, שנצרתי כמו יהלום שנים ארוכות, שליוותה אותי במשברים ומחלות ותמיד הסתדרה עם כולם, חינכה את ביילי והיתה אהובה כל כך, שילמה בחייה על המעבר, על הלמידה של מה צריך, על כל מה שמשלמים בחיים.
כשאחי חזר הוא מצא אותה מיד, ידע מה לחפש אני לא ידעתי לחפש גופה... חפשתי בשיחים ובעצים והיא היתה מוטלת, קשה כמו אבן, כבדה ורטובה מהגשם, על האדמה ליד קיר הבית המתפורר. חיבקתי אותה ובכיתי ולא ידעתי איך לעצור.
קברנו אותה, חשבנו איך זה קרה מה פספסנו, הסקנו מסקנות וטיפלנו בשטח. ואז נותרה המשימה להמשיך בלעדיה. מ2014 לא מת לי בעל חיים, והתחושה של חרדה וזוועה נוראית כשהיתה. אני לא רוצה להרגיש אותה יותר לעולם. אבל אין איך להמנע מזה.
אם רק הגשם לא היה כל כך רטוב, אם רק החושך לא היה כל כך חשוך, אם רק הגוף לא היה כל כך קשה ואפל במוות, אם רק הפה לא היה פתוח בכאב... אם רק הייתי ממהרת לעצור אותה ברגע ההוא שחמקה ממני לנצח.
רוב התמונות צולמו כששהתה בפנסיון בית גיל הזנב - פנסיון ביתי ובית אבות לכלבים קשישים. וחלק בבית. קשה לי להסתכל עליהן. לחשוב על המבט הבהיר הזה,החכם, נרמס בלי משים ונמחק.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
