| 5/2007
מה זה אמנות.
גדלה כל חייה באמונה שתדע מה נכון. הייתה
אומרת אני אלמד למי שציקצק בלשונו למראה מכונות החלל שהרכיבה מחתיכות זבל,
כשהגישה אותן כעבודות בבית הספר, כולם אמר שזה נראה נורא, פשוט נורא, והיא
ידעה שזה מצחיק ומפחיד ומרגש, ותמהה על טפשותם.
כשלא הצליחה להסביר
מה רצתה, וכולם אמר שזה בגלל שהיא לא מוכשרת, ליבה נשבר לרגע ומיהר ואיחה
את עצמו בכמה חוטים ופיסות. וכולם אמר תוותרי ותעזבי את זה אין לך את זה
אמר כולם אין לך את זה כי את לא יודעת להסביר את זה וככה זה נראה.
היא
צחקה בפניהם וקיללה אותם, והם אמר שזה לא משנה מה תצחק. זה היא שלא מוכשרת
לא העולם שטיפש. אבל היא ידעה שהעולם הוא שטיפש ושהיא תהיה יום אחד חכמה
כל כך שהכל יהיה פשוט כל כך שאפילו הוא יבינו.
שנים אחר כך עדיין הייתה האחרונה שלא עבדה עבודה רצינית ומסודרת. כל מיני פרוייקטים, הייתה עונה.
אבל ידעה, שהיא נאחזקת בקש, נצמדת לשפת הנהר. כולם כבר ויתר. וככל שויתר, שנא אותה יותר, וככל שויתר שנא את עצמם. היא לא ויתרה.
ולא
היה כסף. קשה לעשות כסף מחתיכות זבל שנתפרו ביד גסה למכונות חלל מגוחכות
ומשונות, ויצורי חלל משונים עוד יותר, שאוהבים את עצמם כמו שהם, למרות
שלפעמים לא היה אכפת להם להיות קצת פחות חורקים כשניסו לדבר.
אבל היא למדה להכין דברים קטנים ולא חשובים עשויים היטב. עשויים יפה. בשביל כסף.
עצובים,
לא חכמים ומעוררי מחשבה מהסוג שלא מעורר מחשבה. כזה לא מסוכן ולא יותר מדי
טוב שהיא למדה לעשות טוב. ככה נתנו לה כסף כאילו מכרה בדוכנים ביפן תמונות
נוף מבריקות בצבעי ירוק ואדום וכסף וזהב, שקנתה מפס ייצור ושיכפלה. כשרצתה
לעשות את הדברים שלה אמרו לה שזה משונה מדי ואת זה היא הבינה ולזה היא
התרגלה, אי אפשר לעשות כסף בלי להיות מובן. אז הפסיקה, קצת הפסיקה וקצת
שכחה איך, אנשים אמרו שמשהו טוב קרה למה שהיא עושה אבל היא ידעה שהיא בכלל
שותקת. וכשרצתה לעשות שכחה קצת איך וכשנזכרה עשתה וכל כך מאושרת הייתה
לגלות כמה משונה היא עדיין וכמה לא מובנת עדיין, ועדיין יכלה להיות מפחידה
ומרגשת ונוגעת ללב. ללב שלה. וכולם אמר את לא ממציאה את הגלגל אין שום דבר
מיוחד או חדש במה שאת עושה והיא אמרה שכולם טועה.
היא שנאה
את הזמן, כי הוא כל הזמן אמר לה שהוא תכף נגמר והולך. ושאם לא תמהר להכנס
לנהר, לא יהיה לה אותו יותר. או שתהיי כמו כולם או שתעזבי אותי בשקט. אני
שונא אותך, אמרו הזמן. אין לך שכל אף פעם לא היה לך, מסתמכת על הזמן הזמן
מטעה, הוא כבר לא חכם וסבלני כמו שהיה פעם. הוא כבר לא רוצה להיות מוכשר.
הוא רוצה להיות מכוער וגרוע ושיעזבו אותו בשקט. והוא תכף הולך.
ובדיוק
בימים ההם היא הייתה לומדת שפה חדשה ושנואה, תמונות במקום מילים, צללים
במקום אנשים, משהו קול- נוא. נוע. נוע. מילה מוזרה וזרה לה. לא הפריע לה
כל כך שהשפה החדשה שנואה היא שנאה ללמוד ועשתה את זה רע, להמציא את הגלגל
היה כל מה שידעה. וכולם אמר כל הזמן את לא מחדשת כלום, אותו דבר כולם
עושים שלא תחשבי שגם לא את . רק את רק את אין בך ייחוד כמו לכולם שאין
ייחוד גם לך לא. והיא לא ידעה אם להאמין למה שאמר כל הזמן, כי לא הכירה את
השפה ולא ידעה אם מה שהיא חושבת נכון - נכון באמת, מה שנכון לה נכון
לכולם, לכל מי שיבין לכל מי שיש לו לב ולא שכח ולא ויתר ואפילו למי שויתר
ולמי שלא ויתר ורק שיקר שויתר והיא לא יכלה להאמין ואמרה לו ששיקר כשאמר
שויתר והוא צחק לה ואמר את טועה וטפשה יותר מתמיד בשפה הזאת יותר מתמיד.
וזה הרבה כי זה כל כך הרבה תמיד. והיא בכתה.
את יכולה פשוט לפתוח את
היד ולהשמט, אמרה לעצמה בחיוך שהיה בו משהו משם של שנאה עצמית וידעה שאם
תיקח תוכל לשנוא את עצמה כמו כולם ואולי זה יהיה בסדר, אולי זה בסדר לחיות
ככה, ולא להיות נאיבית ולא לחשוב שהיא חשובה פשוט לעזוב את העשב הסובל על
גדת הנהר לא כי שם טוב יותר אלא כי לא אכפת כבר. אבל היא ידעה שזה פשע
כזה, שרק לחשוב ככה כאב כל כך והיא שוב בכתה. אולי כולם צודק והיא בכתה.
היא
הביטה במים האלה, רואה אותם זורמים להם וקוראים לה לבוא גם, ולא הייתה
מסוגלת. קפואה ישבה צמודה לזרם אבל לא בתוכו, ולא זזה. כשהערב ירד הרגישה
בדידות וקור, וחשבה, זה לא מרגיע אותי כי אני עדיין חושבת שמשהו עומד
לקרות. אסור לי לצפות למשהו שיקרה.
אל תצפי...ניסתה לחשוב נכון,
ניסתה להיות כמו כולם, כמו שכולם חשב שצריך
להיות. כאילו כבר מזמן נתנה ליד להפתח לאיטה ולעזוב את ידו של עשב השוליים. כאילו כבר מזמן נסחפה
לאיטה, וכל מה שאפשר לעשות זה לזרום כל יום שכתוב שעובר, ולקום לעבודה כל
בוקר שכתוב שהגיע, ולחזור כשחולפות שמונה שעות ואחר כך לבהות בלי לבכות.
כתינוקת נצמדה לגדת הנהר וישנה רדופה וקמה מסוייטת מאוד. ניסתה לקום ולא יכלה. הלב היה שבור.
היה
צריך...חוטים ופיסות לאחות את הלב והיא זחלה לכיוון ההפוך מגדת הנהר
כשהתחילה להרגיש את הזמזום. הזמזום דיבר אליה והיא הקשיבה, וכך מצאה את
עצמה נוסעת למזבלה הגדולה והמסריחה והמוכרת והמעומעמת שאהבה שמחוץ לעיר
ממש בדיוק כי שם הכל נמצא, שם חבלים ופיסות וחוטי תייל וסיפורים ואנשים.
אי אפשר להביא לקולנוא את הכל הריחות, הקולות הציפרים המוזרים שמנקרים שם
ונוברים ואת החתולים והכלבים הרזים והשמחים שברחו ממכלאות המוות והיא
ליטפה אותם בעיניה כי הם נושכים - -
ואז ראתה אותו.
גלגל שבור,
מעץ, רקוב כמו גלגל של אונייה שנטרפה בים של שאריות אשפה אבל כשהתקרבה
ראתה שמחוברים אליו חבלים מכורסמים על ידי עכברי אנייה שאולי נצמדו כמוה
ולא עזבו? לא יכול להיות. לבד בעולם הגרוטאות עמדה מול הגלגל והמציאה אותו
מן הזבל וניקתה ממנו בידיים עדינות את פיסות הבד ושאריות הלחם וניערה אותו
בקושי כדי לסלק את החול והחלזונות והתולעים שפעם פחדה מהן ועכשיו כבר לא,
והתחילה לצעוד החוצה לכביש הראשי עם הגלגל שפעם היה יפה ועכשיו היו בו
שרידים של יופי, שאף אחד לא יכלו לראות וכולם היה אומר שהם לא קיימים ולא
היה אכפת לה. היא ידעה שהם שם, ואם תציג אותם תוכל שוב לשמוע כמה היא לא
מוכשרת, כמו פעם. כשהגיעה לכביש, נעצרה. הכביש הראשי היה נהר.
במבט
עמום הסתכלה על המיים בעודה נאחזת בשוליים העשביים של הכביש הראשי .
מכוניות נסעו שם חבוטות ועייפות, לחלקן הייתה עין אחת, והעייפות שנכרה בה
הייתה כשל שתיים.
אנשים עייפים חתרו באוניכוניות ופלטו עשן שסנוור את
הדגים, ואותה. הערב ירד בלי אזהרה, היא לא ידעה שהוא ירד. אבל פסי רכבת
שיקשקו כ-זאת-א-ני כ-זאת-א-ני ואניות אזהרה צפרו במרחק והמהמקום בו עמדה
הכל, הכביש, הנהר, הגדה השולית, הכל, נראה מתאים ומעורר השראה. דקירת
ניצחון כשחשבה להקים כאן פסל ענקי של אשפה ובראשו הגלגל החלוד, משהו
שייראה איום ונורא אבל בעצם יהיה מפחיד ומצחיק ומרגש, שיהיה לנהגים
העייפים על מה להסתכל בדרך.
***
ותודה למנטה
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
